הללויַם
רבים הם המשקיפים על פני נוף, מיוער, מדברי, עירוני. מעטים הם אשר יצליחו להאזין את צרחותיו, את ביקועיו. רבים הם אשר נוטים להתמזג עם נוף, להתערות בו. מעטים הם אשר ישכילו למזגו בנפשם, להאזין את זעקתם, את כאבם.
...וכשצפיתי אז, באותו יום קודר בהיר, מצוק נישא על פני ים סוער אשר שקט לרגעים מספר בין הרעשה למהומה, הנה הכו בנפשי הצומחת גליו של ים סתרים זה והיא השיבה לו בגלי מכמניה היא...
זכורני מה רבים היו דבריו, כה סדוקים ומפורדים
וכמו כן נפשי פתחה לו, גרדה פצעיה המוגלדים.
עת יאמר ראה נרגעתי, שלווה ברוכה תענה נפשי
אך עוד רגע יבלעני, אימת המוות ישיב לבי.
עיניי אל אופק אחזה אין סוף
וכמו כן דמי רצוא ושוב, מכה ורידיי כתוף תפוף.
תכולו של ים כתכול שמיים, שמא שם אלוהים ילחש אליי
תפילה אשא אזלוג כמים, ינטופו דמע כל קרביי.
והנה אפור כאפר, קדרו שמיים אף הים
רומז הוא כי בחל בי כמו בשאר יושבי עולם.
עוד אביט בו עת אצעד לי לאחור
מה לבן תמותה כאן הרי מכבר שקע האור.
טבעה בו שמש כבה עולם
אבוי ליבי נרגע נדם.
אל עירי זה שבתי, אל ביתי זה העולם
שמעתי ים גואה כפליים ונפשי הללויַם.
תגובות