השגחה

 (מבוסס על סיפור אמיתי)

הבוקר החלטתי שאני צריך ללכת למוסד הספרים הלאומי כדי לקנות את "אלקיפרון" של ברקלי שמזמן אני כבר רוצה לקרוא. עליתי על קו 18 וכמובן שלא היה מקום לשבת, אז נשארתי לעמוד ליד הפתח כי אפילו המעבר היה עמוס. "תתחפף פנימה!" צעק עליי הנהג. עניתי לו שאין מקום, הוא חזר על דבריו בתוספת קללה, השתכנעתי ונכנסתי פנימה. במשך הנסיעה נזכרתי ששכחתי לקנות כרטיס מעבר.

ירדתי בתחנה וחציתי את הכביש. הגעתי לכניסה הראשית של בניין מכוער מאוד, על הדלת היה כתוב: "הכניסה לספרייה מסביב". הקפתי את הבניין ואחרי שתי טעויות מצאתי את הכניסה הנכונה. נכנסתי פנימה ושאלתי את האישה שעמדה שם אם אפשר לקנות את הספר. - "תגיד אתה עיוור? מה זה נראה לך, חנות ספרים?! זאת ספרייה!" שאלתי אותה איפה אם כן החנות? - "מסביב!".

חזרתי לכניסה הראשית וגיליתי שהדלת לא נעולה, נכנסתי, פניתי ימינה והגעתי לאולם ענק חשוך ומכוער עמוס בארונות ספרים אפורים וגבוהים עד התקרה. בפינה ישב המזכיר או איך שלא קוראים לו. שאלתי אותו אם יש להם את הספר שחיפשתי - "כן" הוא ענה. שאלתי אם אפשר לקנות אותו - "רק שנייה" הוא אמר, והלך להביא אותו. הלכתי אחריו כשלפתע הוא הסתובב ואמר "תישאר כאן!", נעלבתי אך בלעתי, כרגיל.

לאחר עשר דקות הוא חזר עם הספר, - "32 שקל", בדקתי אם הספר תקין והגשתי לו את הכסף. - "הקופה בקומה שלישית, המעלית מאחורי גרם המדרגות". לקחתי את הספר והתחלתי ללכת. - "תשאיר את הספר כאן! מה אתה גנב?" שוב בלעתי, הנחתי את הספר והמשכתי ללכת, ואז הוא שאל: "תגיד אתה מפגר או מה?! שכחת את טופס בקשת התשלום לקופאית", ביקשתי סליחה על טיפשותי, נטלתי את הטופס והתחלתי לצעוד תוך כדי שאני מוציא סיגרייה. - "כאן לא מעשנים!", הכנסתי את הסיגרייה וצעדתי לעבר גרם המדרגות, לא הייתה מאחוריו שום מעלית. לרגע שקלתי אם לחזור ולשאול אותו שוב איפה היא, אך החלטתי שספגתי מספיק עלבונות. המשכתי במסדרון ומצאתי עוד גרם מדרגות. מאחוריו היו שתי מעליות, אחת לקומות הזוגיות ואחת לקומות האי זוגיות הזמנתי כמובן את האי זוגית.

 לאחר חמש דקות של המתנה, שאלתי את עצמי איך בבניין שומם כמו זה לוקח למעלית כל כך הרבה זמן להגיע? אחרי חמש דקות נוספות הבנתי שהיא מקולקלת. הזמנתי את המעלית הזוגית, נכנסתי לתוכה ומאחר שאני חכם מאוד חשבתי לעצמי שלעלות לקומה רביעית ולרדת במדרגות לשלישית קל יותר מאשר לעלות לקומה שנייה ולעלות במדרגות לשלישית. ואכן יצאתי אל הקומה הרביעית אך כשניסיתי לרדת במדרגות התברר לי שבדיוק שוטפים אותן. לאחר היסוס התחלתי לרדת ואז יצור מכוער צרח עליי: "יא אשכנזי מלוכלך! מה אתה מלכלך פה?".

 ברחתי חזרה למעלית וירדתי לקומה שנייה. בעודי יורד תהיתי מדוע המנקה תמיד מטונף? הסקתי שזו ההקבלה של הסנדלר היחף. עליתי במדרגות לקומה שלישית חציתי שני מסדרונות והגעתי לקופה. שם פגשתי קופאית מהסוג שעושה טובה שהוא בכלל מגיע בבוקר לעבודה. הגשתי לה את טופס בקשת התשלום ולאחר ששילמתי היא נתנה לי עודף. התחלתי ללכת ואז.. - "אתה צריך קבלה! טמבל", במשך שתי דקות היא הקלידה כל מיני דברים על מחשב עתיק ואז עפו המון ניירות מתוך מדפסת עתיקה עוד יותר. היא הגישה לי אותם ויצאתי. בדפים היה כתוב ששילמתי 47 ש"ח. חזרתי ושאלתי אותה מדוע שילמתי 47 ש"ח במקום 32 ש"ח? היא הסבירה לי שאני מפגר ואם הייתי מסתכל בדף השביעי הייתי מבין ששילמתי רק 32 ש"ח ולא 47 ש"ח. הסתכלתי והבנתי שכנראה שהיא צודקת ואני מפגר או לפחות טועה.

 ירדתי חזרה לאולם והגשתי למה שמו את הקבלה. לאחר שהוא הביא לי את הספר חיכיתי ליתר ביטחון כדי לא לספוג עוד צעקה, ואכן צדקתי הוא הגיש לי עוד קבלה שמאשרת את בעלותי על הספר בתוספת לקבלה הקודמת שמאשרת רק את העובדה ששילמתי. נשארתי ליתר ביטחון עוד קצת ואז הוא צעק: "למה אתה מחכה? לנשיקה?! אתה כל כך אימבציל שאם תשתפר תהיה אידיוט!". יצאתי בלי לבקש שקית והגעתי לתחנה.

 סוף סוף הוצאתי סיגרייה והדלקתי אותה, עוד רגע ואשאף את שאיפת הרווחה. אך באותו רגע בדיוק דלתות האוטובוס נפתחו בפניי - "כנס כבר פנימה! אתה מעכב את התנועה" השלכתי את הסיגרייה, נכנסתי ולאחר ששילמתי נדחקתי פנימה. להפתעתי מצאתי מקום פנוי, התיישבתי והבחנתי שמסטיק דבוק לכיסא. החלטתי לא להיאבק איתו כי מניסיוני זה מועיל רק כדי להדביק אליו גם את האצבעות.

 בעודי ספק נאנח ספק נאנק גיליתי שמאז שעליתי לאוטובוס הראשון עברה שעה וחצי. איזה מזל שלא קניתי כרטיס מעבר!