בפגישה האחרונה שלי עם איתי לפני הגיוס הוא אמר לי שהצבא יעשה לי טוב.

"אבל איך אתחבר עם אנשים. עד היום לא היו לי חברים ובצבא אתה כל הזמן נמצא עם אנשים?"

"אתה לא צריך להתחבר עם אנשים" אמר איתי "הם יפנו אליך. אתה רק צריך לדעת לא לדחות אותם".

"ואיך הצבא יעזור לי?" שאלתי.

"הצבא יספק לך את המסגרת להוציא את היכולות שלך. חלק ממך למשל, הוא הצורך לעשות דברים בצורה איכותית. כדי להוציא את זה פשוט תדאג לעשות כל דבר בצורה הכי טובה שאפשר אפילו אם זה שטיפת כלים! תשאף להיות החייל הכי טוב".

איתי אמר לי כי לדעתו אהיה חייל טוב וגם אצא לפיקוד. דבריו נשמעו לי אז דמיוניים.

אני?! מפקד?!  זה נשמע לי מופרך. אבל בפעם הראשונה העתיד לא נראה לי שחור משחור.

המפגש שלי עם הצבא היה כמו סטירה מצלצלת ארוכה. בפעם הראשונה נפגשתי בעצם עם המציאות ללא מחסומים, ללא מסננים. זה רק אני והצבא. אני זוכר שבזמן שקיבלנו את המדים, הנעליים והכומתה בסרט הנע הלא אישי הייתה לי תחושה כאילו זה לא אני שם אלא מישהו אחר. כאילו אני צופה באיזה סרט אבל אני באמת לא שייך לשם. זה היה נראה לי מרגש. קצת כמו ילד שמתחפש לחייל. לא סתם אמרתי ילד, כי התחושה החזקה ביותר שלי הייתה: הי, זה לא אני. לא יכול להיות שאתם באמת מגייסים אותי, הרי זה אני. אני עוד ילד. הי! אתם שם, אתם לא רואים?

אבל אף אחד לא ראה. לתופעה הזו יש שם. קוראים לה: "הלם בקו"ם" (בקו"ם – בסיס קליטה ומיון) והכוונה להלם שבמעבר מן האזרחות לחיי צבא. בדרך כלל הכוונה לקושי להסתגל למשמעת ולחוסר הפרטיות בצבא לעומת החופש של החיים באזרחות. אבל אצלי ההלם היה מוחלט. אצלי, בנוסף על שלילת החירות, היה גם הצורך להיות חייל טוב, לבצע את מה שנדרש ממני, וגם להצליח להשתלב בחברה שבה היו אנשים מכל הסוגים. הייתי מועמד טבעי לבלוט בשבועות הראשונים, ולא לטובה. אני זוכר איך הסתובבתי בשעות הראשונות על מדים כמו בחלום. הביאו אותנו לרחבה ענקית וכל אחד התיישב עם הציוד שלו וחיכה שיקריאו את שמו ויגידו לו לאיזו יחידה הוא הולך. בקצה הרחבה ישב קצין מבוגר שנראה לי כבן יותר מארבעים ואמר ברמקול שני שמות ואז הרעים בקולו: "הם זוכים בסופשבוע באילת במלון חמישה כוכבים. תנו להם מחיאות כפיים" וכל החיילים מחאו כפיים ושרקו הידד. שני החיילים שאת שמותיהם קראו, קמו והתחילו ללכת ואני בתמימות שאלתי את זה שישב לידי: "תגיד, תהיה עוד הגרלה?"

אח, איזה טמבל הייתי.

מכיוון שהייתי אמור להיות בפרופיל נמוך ובסופו של דבר התעקשתי והגעתי לקרבי, חל הגיוס שלי כמה ימים מאוחר יותר מחבריי. הגעתי לבסיס גבעתי וגיליתי  שהפלוגה שאני אמור להצטרף אליה לא נמצאת. היה שם רק הרב סמל פלוגתי – המפקד האחראי על ענייני המנהלה של הפלוגה כמו אוכל וציוד. הרב סמל לא ידע בדיוק מה לעשות אתי שכן לא ידעתי כלום על טירונות ומשמעת. הייתי צריך מיטה ושאר דברים והרב סמל הורה לי ללכת אחריו. כשהלכתי לידו הוא אמר לי :"לא צמוד אלי!". מי שהיה מסתכל עלינו מהצד היה רואה מחזה מוזר. שני אנשים הולכים ברחבי הבסיס השומם באמצע המדבר במין מצעד מגוחך. הוא הלך לנשקייה, ואני אחריו. הוא הלך לאפסנאות ואני אחריו. כשהיינו עדיין באמצע התהליך הייתה ארוחת צהריים וניגשנו לחדר האוכל. הוא אמר לי שאכנס לאכול ועוד חצי שעה אחכה לו בחוץ. בתוך חדר האוכל הייתה פלוגת טירונים אחרת. כשנכנסתי וחיפשתי מקום לשבת, שמעתי פתאום צעקה: "חייל! מה אתה חושב שאתה עושה?" הסתובבתי וראיתי את הצועק –בחור גבוה ורזה עם פנים אדומות. "אני רק הולך לאכול…" ניסיתי לענות אבל הוא צרח: "תציג את הנשק כשאתה מדבר אל המפקדים שלך!".

"אבל המפקד שלי לא פה" עניתי.

בשלב זה נראה היה כאילו הוא מזנק עוד רגע ומטלטל אותי בצווארי מרוב עצבים. "ת-צ-י-ג  א-ת ה-נ-ש-ק  כ-ב-ר!!!" צרח. החזקתי את הנשק, הורדתי אותו, הפכתי אותו, העברתי אותו מיד ליד בניסיון להבין מה הוא רוצה. תוך כדי שאני מזיז את הנשק אני מסתכל עליו לראות אם אני נוהג נכון. לא הבנתי בכלל מה הוא אמר. להציב את הנשק?! איפה? על הריצפה?

תוך כדי שאני מסתבך עם הנשק ראיתי שמישהו שישב ליד הגבוה העצבני, מפנה את פיו ולוחש לו משהו. היה נדמה לי שזה היה: "אתה לא רואה שהוא לא בעניינים?". שמתי לב לפתע שיש לו דרגות על הכתף והוצאתי מילים כמו "סליחה המפקד. לא ידעתי…"

"אל תבקש סליחה מהמפקד. תצדיע" נבח עלי שוב העצבני.

"אא… כן…" גמגמתי והושטתי את היד לראש, כמו שרואים בסרטים.

"לא ככה!!!"

"עזוב. עזוב אותו" אמר המפקד לעצבני ונראה קצת משועשע מכל העניין.

"טוב. שב לאכול" נהם העצבני "אבל אני לא רוצה לשמוע ממך ציוץ. מובן?"

הצגת הנשק היא הפעולה שהיינו צריכים לעשות כשהיינו פונים למפקדים. המטרה הייתה להחדיר בנו תחושה שפנייה למפקד היא דבר מכובד. זה עובד ככה: יש להוריד את הנשק מעליך, להצמיד את הקת שלו לרצפה ובידך הימנית להחזיק את הקנה. הנשק צמוד לצד ימין של הגוף ואוי ואבוי אם הרצועה של הנשק נגררת על הקרקע. היה לי חבר שבפעם הראשונה שהצטווה להציג את הנשק למפקד אמר לו: נעים מאוד, תכירו! נשק – המפקד. המפקד, תכיר – זה הנשק". המחלקה התגלגלה מצחוק. בימים הבאים המפקד דאג שלבחור לא יהיה יותר רצון להשתעשע.

הפלוגה שלי היגיעה רק בערב ואני הצטרפתי אליה כשהיו בהכנות למסדר. נכנסתי לאוהל וראיתי מישהו רץ למיטה שלידי, כולו מבוהל ועצבני וממלמל: "אני לא אספיק, אני לא אספיק…די, אני לא יכול יותר" הוא נראה לי על סף בכי ממש. הוא היה חיוור וחסר מנוחה וריחמתי עליו. הוא פנה אלי "אתה עוד לא יודע למה נכנסת, איזה מזל יש לך שאתה עוד לא חייב להתייצב למסדר, אתה עוד תראה. זה סיוט" ברקע נשמעו קריאות " עשרים שניות…" ומיד אחר כך "עשר, תשע, שמונה…". הבחור המבוהל שלידי אמר "זהו הלך עלי…טוב, אני חייב לרוץ" והוא ממש נמלט מהאוהל.

מהר מאוד הצטרפתי גם אני לחבורת המבוהלים. קיבלתי מהמפקדים שני ימי חסד שבהם לא אקבל עונשים על דברים שלא היו תקינים אצלי. מה זה לא תקין? כמעט הכל. מסתבר שהצבא מסיבות שלא ממש הבנתי אז (והאמת שגם היום לא) דורש מחייליו ל 'שפר צורה' (ובמילה אחת: לשפצ"ר) של כל הציוד שהחייל מקבל באפסנאות. כל חייל, למשל, מקבל נשק ורצועה לנשק שאמורה להתחבר לשני הקצוות. כמובן שלא נחבר סתם ככה את הנשק לשני הקצוות! כדי לחבר את הנשק נדרשנו לתיווכם של חוטי ניילון. את החוטים האלה קשרנו מצד אחד לרצועה ומצד שני לנשק. אחרי שקשרנו את חוט הניילון על הנשק, היינו מתיכים את קצוות החוט עם מצית עד שהקצה שהתחמם נהיה רותח ונוזלי. אז הרטבנו את אצבענו, שמנו נפשנו בכפנו, והידקנו את הנוזל החם על הקשר. ההידוק הזה נועד לעשות את הקשר מושלם.

וזה לא היה הדבר היחיד. היה למשל את חפירה קטן שנועד לחפור שוחה במצב מלחמה. כל אחד היה צריך לקחת אחד כזה בתיק שיהיה מוכן לשעת חירום. את החפירה היה בנוי ממוט קטן וכף ברזל מתקפלת שנצמדה אליו. כדי שבזמן הליכה החיכוך בין הכף למוט לא ירעיש, היינו צריכים 'להחריש' אותו על ידי תחיבת עיתונים והדבקות של סלוטייפ. אני זוכר רק פעם אחת שהשתמשתי באת בכל שנותיי בצבא, אבל אני לא יכול לשכוח את מאות הניסיונות שעשיתי 'להחריש' את את החפירה.

היה כמובן גם הניילון. כל דבר שהיינו מקבלים היינו צריכים 'לניילן' (כן, גם את האת חפירה). מטרת הניילון הייתה לשמור שדברים לא יחלידו ואם יהיה גשם אז הם לא ייצאו משימוש. המפקדים דרשו שהניילון יהיה אטום לגמרי. "זה נראה לך אטום זה??" היה המפקד שואל כשהייתי משוכנע שהפנקסים שלי בלתי חדירים, ואז היה מביא דלי מים, מטביל בו את הפנקס עד שטיפה קטנה הייתה מצליחה ללחלח את קצה קצהו של הדף. "אתה רואה?" היה אומר אז בזלזול "מה תעשה כשתהיה בלבנון?".

אם מישהו היה בודק אני מאמין שהיה מגלה ששבועות ארוכים ויקרים מזמן האימון של חיילים מתבזבזים במה שיכול להראות כשיעור יצירה בגן ברכה. במהלך ההכנות למסדרי השיפצ"ורים, היו נשמעים באוהל משפטים כמו: "למי יש מספריים?", "נגמר לי האיזולירבנד", "קח קצת דבק מגע" או "למי יש טוש זוהר?" והיו מתבזבזות כמויות של סרטי הדבקה, טושים, חוטי ניילון, ניילון ועיתונים.

עבדתי על השיפצור"ים  שלי, ונגמר לי הסרט הדבקה. תקופת החסד שלי אצל המפקדים בדיוק עמדה להסתיים והייתי בלחץ. חיפשתי באוהל, אבל לאף אחד לא היה. הלכתי לבקש מהמפקד. קראתי לו והוא יצא. " מה הבעיה?"

"המפקד, אני עוד צריך לעבוד על משהו ונגמר לי הסרט הדבקה".

"תבקש מחברים שלך" אמר.

"ביקשתי".

"אם אין אז אין. כל ה –" וכאן הוא אמר את האות השביעית- ונעלם בפנים.