נוצר לו חוג מעריצים. הוא היה מעביר שיעור שבועי בישיבה בנושא תורני כלשהו אבל הנושא היה רק תירוץ. השיעור היה יכול להתחיל מאדם וחווה או מיהושע בן נון ומהר מאוד היה עובר לדיון על הפסיכולוגיה המודרנית, אריסטו והרמב"ם, או פולמוס על דוסטוייבסקי.
בשיעוריו, הרב דימשיץ פרש את דעותיו שהיו עצמאיות לחלוטין. אחת מהם הייתה קשורה לצבא. הרב דימשיץ ראה בגיוס מוקדם לצבא, גורם שמפריע להתפתחות המחשבה. "זה כמו משקולן שמרים משקולות מגיל צעיר. גופו אומנם מתחזק ומתפתח אבל זה בא על חשבון הגדילה לגובה. רוב מרימי המשקולות נמוכים ורחבים. אותו הדבר גם מבחינה נפשית ואינטלקטואלית". עיקר ההתפתחות האינטלקטואלית היא בגיל שבין עשרים לעשרים וחמש, גרס הרב דימשיץ, ואם בשנים הללו אדם לא מפתח את החשיבה, הוא נשאר באותה הרמה כל החיים. מה שקורה בישראל הוא שאדם מגיע לגיל שמונה עשרה, כשהוא עדיין ילד ולא מפותח ואז הוא הולך לצבא. בצבא הוא מקבל אחריות והוא מרגיש פתאום חשוב וגם האגו שלו מתפתח. הוא כבר נסגר, נאטם. הוא פחות פתוח לקבל. הוא מרגיש: "אני מגן עליך, אז אין לך מה ללמד אותי".
הרב דימשיץ נהג ללגלג שאת מדינת ישראל הקימו ילדים. נכון, הם היו אמיצים וזה גם היה צורך השעה, אבל ברגע שהם הפכו למבוגרים בגיל צעיר מדי, הם נתקעו שם. גדולי אנשי הצבא, שבעצם ניהלו את המדינה במשך עשרות שנים, היו "בני שש עשרה, לכל היותר", בעיני הרב דימשיץ. הוא נהג לומר כי כשהיה מעביר את השיעורים לבחורים לפני צבא ראה בעיניהם את הפתיחות, את הסקרנות, את התאווה ללמוד. הם היו מכבדים אותו ואמרו: כן, כבוד הרב ודיברו אליו בגוף שלישי. ואילו אחרי שירות צבאי, כשהיו חוזרים לישיבה, היו מדברים אחרת, בציניות, בזלזול. הם נהיו מבינים גדולים בעיניהם. הם נסגרו.
הרב דימשיץ היה עוף מוזר בישיבה. מצד אחד הוא הבין היטב את קוד ההתנהגות של עולם הישיבות וטען בתוקף שהוא חלק ממנו, אך מצד שני הוא דיבר בפתיחות רבה בהרבה מהנהוג בעולם הזה. הוא היה מוכן להתמודד עם כל דעה ורעיון. ובשביל להתמודד עם הדעות הללו – יש להכיר אותן. ובשביל להכיר אותן – יש להשקיע זמן רב בלימודן. לרב דימשיץ לא הייתה שום בעיה ללמוד את הברית החדשה או כל ספר אחר. הבעיה הגדולה שלו הייתה יכולה להיות רק הכתיבה הגרועה או חוסר המקוריות של הכותב. הרב דימשיץ היה קורא את הספרים "החיצוניים" ולאחר מכן היה מעביר ביקורת קטלנית, שנונה ומדויקת על מה שקרא, ממש כמו מבקר ספרות. אבל דרך הדיון המפורט והמרתק שהיה מנהל בשיעוריו השבועיים, נחשפו תלמידיו לעולם שלם של רעיונות שגעש מחוץ לעולם הישיבה. ראש הישיבה ושאר הרבנים, לא ממש אהבו את זה.
הרב דימשיץ חש בפער בינו לביניהם. אומנם כלפי חוץ הוא ניסה להפגין נאמנות למערכת שבה לימד, אבל בלבו הוא בז להם. הוא ראה בהם אנשים צרי אופקים ושמרניים. בכל תחום הוא עלה עליהם, לדעתו. בתחום הדתי – הוא הרגיש שהוא, כבן משפחה רבנית מיוחסת בליטא וכאחד ששירת את הרב ווינברג באופן אישי – אין לו באמת מה ללמוד מהם, למרות גילו הצעיר. בתחום המדעי – הוא היה הרי בעל תואר פסיכולוג קליני מאוניברסיטה יוקרתית. ובתחום האנושי, החשוב ביותר – הוא הרגיש אינטואיטיבית שהוא מבין אנשים והם לא.
פעם אחת, סיירו הרב דימשיץ וראש הישיבה בחדרי הפנימייה של החבר'ה. הסיורים האלה נערכים כדי "לרדת אל העם" כמו שנהוג אצל מפקדים גבוהים בצבא או אצל פוליטיקאים. בסיורים האלה בדרך כלל מגלים המנהיגים דברים רבים שלא ידעו על הציבור שהם עומדים בראשו. באחד החדרים גילה ראש הישיבה את הספר "החטא ועונשו", של דוסטוייבסקי, מונח על המדף. הוא פנה אל "המשגיח" שעמד לצדו ושאל אותו מה זה. "המשגיח" שהכיר את ראש הישיבה ואת צרות אופקיו, רצה לעקוף את כל התסבוכת וענה לו: זה ספר מוסר!
התשובה הניחה את דעתו של ראש הישיבה.
ההברקה הזו, שהתפרסמה במהירות, הוסיפה לרב דימשיץ נקודות אצל אוהדיו והרחיקה אותו עוד מיריביו.
הרב דימשיץ נהיה מין כוח עצמאי בישיבה וזה לא שימח את ראש הישיבה ואת סגל ההוראה. הוא גם לא עשה שום מאמץ מיוחד להסביר את עצמו, להתקרב אליהם. אבל מה הם כבר יכלו לעשות? הוא היה מקובל על תלמידים רבים וגם כלפי חוץ הוא לא עשה שום דבר שיאפשר לסלק אותו. בסופו של דבר, הדיחו אותו.
לתלמידים סיפרו שהרב דימשיץ הטיף לדברים שנוגדים את רוח הישיבה. סיפרו שהוא מתנגד לרעיון שהקמת המדינה היא צעד בדרך לגאולה השלמה. האמת הייתה, שהרב דימשיץ לא התנגד לרעיון הזה. הוא פשוט לא ראה ברעיון הזה את הדבר הכי חשוב בעולם. הרב דימשיץ ראה באדם את הדבר החשוב ביותר בעולם ושם את התפתחותו הרוחנית האישית במרכז. ההתפתחות הרוחנית האישית, טען, חשובה יותר לגאולתו האישית של האדם יותר מאמונה ברעיון. כל רעיון.
טענתו העיקרית של הרב דימשיץ, עליה נהג לחזור פעמים רבות הייתה ש "אם מושכים את המפה יותר מדי בצד אחד של השולחן – זה חסר בצד השני. כלומר, אם מעמידים רעיון כלשהו, נעלה ככל שיהיה בתור אמת מוחלטת, ולא זוכרים שהאדם הוא תחילתו והוא סופו ומטרתו של כל רעיון, זהו רעיון מזיק. לאנשים יש צרכים מגוונים ואם הם לא ממלאים את הצרכים האישיים המגוונים האלה ומנסים לכסות את הצרכים האלה ברעיונות ומילים – סופו של השקר להתגלות. הצרכים האישיים של האדם הם אנרגיה עצומה שאם חוסמים אותה בקביעות מלהתפתח היא תצא בסופו של דבר בצורה הרסנית. אפשר לכסות את הצורך האנושי על ידי ריבוי איסורים וחוקים, ואפשר לכסותו על ידי אידיאולוגיות. הצד השווה שבהם הוא שהם מפריעים לאדם לממש את צרכיו.
הקומוניזם, למשל, הוא רעיון נפלא שנועד להביא שוויון לכל האנשים. אבל בשם הרעיון הנפלא רצחו יותר אנשים מבכל זמן אחר בהיסטוריה, אפילו בשואה. זאת משום שהקומוניזם נטה להתעלם מכך שאנשים רוצים דברים שונים בחיים. יש להם שאיפות שונות ושום כפייה מבחוץ לא תשנה את האמת הזו.
כך שהרב דימשיץ לא התנגד לתפיסה שהקמת המדינה היא דבר חיובי, הוא רק התנגד להתמקדות ברעיון הזה ולהפיכתו לחזות הכל. כי אם הקמת המדינה היא דבר שמקרב אותנו אל הגאולה אז מה פתאום שאתה תלך ללמוד עכשיו מוזיקה? הרי זה בזבוז זמן! יש לנו עכשיו גאולה להביא, ולא ייתכן שכל "פישער" יעשה מה שהוא רוצה.
אבל סגל הישיבה והעומד בראשה לא היו פנויים ללמוד את רעיונותיו של הרב דימשיץ. הוא איים עליהם והם ניצלו את מה שהוא אומר כדי להציגו בצורה שלילית. אבל ראש הישיבה בכל זאת הרגיש לא נוח ובארבע עיניים אמר לרב דימשיץ את האמת: "אתה גדול עלי בכמה מספרים. אבל הישיבה הזו היא שלי ואין כאן מקום לשנינו. אתה תצטרך ללכת".
כשהרב דימשיץ סיפר לנו על עברו כ "משגיח", הוא אמר תמיד כי הוא החליט לעזוב את הישיבה משום שלא רצה שיגידו לו יותר מה לעשות. הוא רצה להיות עצמאי וממילא, כך אמר, יש לו מספיק פרנסה. אנשים הכירו בערכו ופנו אליו – מכל המגזרים. אני ידעתי כי הרב דימשיץ לא עזב את הישיבה מרצונו החופשי. ידעתי זאת, כי אחיו הקטן סיפר לי. בכל זאת, לא כעסתי עליו על שהציג את הדברים בדרך הזו. ראיתי בכך רצון שלו להוכיח כי שיטתו היא נכונה ללא קשר לאילוצים. ידעתי את האמת ולמרות זאת לא כעסתי. את מה שאמר לנו הרב דימשיץ ראיתי כהתרברבות ילדותית אבל התייחסתי אליה בסלחנות, כי את העיקר אצלו אהבתי ובחשבון של עיקר וטפל, הייתי מוכן להתעלם מכמה דברים כמו זה.
אבל, תהיה אשר תהיה הסיבה שבשלה עזב את הישיבה, הרב דימשיץ צדק לפחות לגבי מעמדו. הוא הצליח הרבה יותר באופן עצמאי. הישיבה שהקים בדירה בבניין שבו גר, הפכה למוקד משיכה לאנשים רבים. תוך זמן קצר התחיל הרב דימשיץ להעביר שיעורים באותה המתכונת שהעביר בישיבה. השיעורים האלו עשו להם שם. אנשים באו לשמוע על פסיכולוגיה ועל ספרות, על פילוסופיה ובעצם על כל נושא שבעולם, כשמעל כולם מרחפת נוכחותו של הרב דימשיץ. מה שמעניין הוא שאנשים מכל התחומים הרגישו שהרב דימשיץ מבין משהו עמוק יותר, שמחבר בין כל התחומים. רופאים, מהנדסים ואנשי חינוך, באו להתייעץ אתו בנושאים הקשורים לעבודתם. הרב דימשיץ, שלא התיימר להתמצא בפרטים, הצליח לתת להם תחושה שהוא מבין את העיקר, את היסוד, של כל בעיה שהובאה בפניו.
כשאני הגעתי לישיבה, הייתי בסך הכל בן עשרים ואחת והרב דימשיץ כבר היה כבן שישים. הוא כבר היה מפורסם והסיפור מעברו היה כבר זיכרון רחוק. למרות זאת, הרגשתי שהרגשת הפגיעות שלו לא חלפה. דרך דיבוריו זיהיתי את התחושה המוכרת לי כל כך – חוסר שייכות. הפתיע אותי שאדם מבוגר, עם קבלות מוכחות על הצלחה, שם טוב, ומעריצים רבים כל כך, עדיין חש את הפגיעות הזו. הפתיע אותי – ועודד אותי. הרגשתי חיבור מיידי לפגיעות הזו ושמתי לב שגם הרב דימשיץ מרגיש משהו מיוחד כלפי. השיחות שלי אתו היו מאוד אישיות ואני הרגשתי תמיד טוב כשדיברתי אתו. הוא היה בעיניי כמו אבא.
הרב דימשיץ והישיבה שהקים היו בשבילי בית. שאבתי משם לגיטימציה, גיבוי, למי שאני. אומנם הרגשתי עדיין את אותו החוסר הרגיל שליווה אותי כל חיי והמשיך גם עכשיו, אבל החוסר הזה לא שיתק אותי. האמנתי שאני יכול להגיע למשהו מהותי, משהו חשוב, משפיע, בדיוק כפי שאדם עם אישיות דומה כל כך לשלי – הרב דימשיץ – הצליח.
הישיבה והרב דימשיץ היו הבית הנפשי שלי ופעילותי כמדריך הייתה ההגשמה שלי. משפחתי הייתה רק צל שהשתדלתי להדחיקו. אבל ההדחקה לא יכלה להימשך כי חג הפסח, ועמו הכינוס המשפחתי, היה בפתח.
מאז שעמדתי על דעתי שנאתי את הכינוסים המשפחתיים. אבל הכינוס המשפחתי הגרוע מכולם היה בשבילי חג הפסח. את הפסח היינו עושים בביתו של סבא שלי: כל ילדיו וילדיהם. אפשר לומר שסבא שלי היה מחכה לאירוע הזה כל השנה. הצפייה בכל צאצאיו יושבים מסביב לשולחן אחד שהוא יושב בראשו כמנצח, גרמה לו סיפוק עצום. אבל אני ראיתי את הדברים בצורה אחרת.
הרגשתי שלא שמים לב אלי במשפחתי. נכון יותר לומר אולי, שלא שמו לב אלי כמו שחשבתי שראוי לשים לב אלי. חשבתי את עצמי לאדם חכם, מועיל, טוב, אבל לכל התכונות האלה לא היה שום ערך בכינוס המשפחתי. לא הצלחתי למשוך תשומת לב שלדעתי הייתי ראוי לה. לכן, הייתי מתנהג בצורה חסרת מנוחה כל הזמן. כשהיינו יושבים סביב שולחן הפסח, עם המשפחה המורחבת, הייתי זז, צוחק, צועק, מנסה לומר משהו חדש, או לחילופין, יושב בשקט בדיכאון ומכונס בעצמי. הייתי חייב משהו…משהו חדש. כל חג, כל שנה, אותם אנשים, אותם בדיחות שחוקות…איך הם יכולים ככה??? איך הם כל כך שבעי רצון מעצמם???
כשהייתי בצבא, חופשות הפסח היו המשך ישיר להתנהגותי המלאכותית והמוחצנת בצבא. הייתי צועק ומספר בדיחות ו "זורם". אבל לאחר הצבא, "נפתחו לי העיניים". פתאום ראיתי דברים אחרים. ראיתי אנשים שחושבים, שמדברים על רעיונות שונים, לפעמים מוזרים, אבל מעניינים. אנשים שמדברים לא בשביל לצאת ידי חובה, אלא בשביל להבין טוב יותר, בשביל לשנות. איתי הזמין אותי לעשות אצלו את הסדר. הרעיון קסם לי מאוד. איתי היה אדם חכם, מרתק וגם ידע ליהנות מהחיים. תיארתי לי את ליל הסדר אצל איתי כחגיגה ענקית של רוחניות וגשמיות. קודם כל, ידעתי שאצל איתי, אשמע דברים חדשים. על כל מנהג יהיה לו משהו מעניין להגיד: על ההיסטוריה שלו, על ההתפתחות שלו, על הסיבות - במשפחתי היו אומרים כל שנה את אותו הדבר. אצל איתי, ידעתי – לדעתי יהיה משקל וחשיבות, ישמחו לשמוע אותה. אצל איתי, להרגשות ולחשיבה שלי יהיה ביטוי, יהיה ערך.
אצל איתי גם ידעו לאכול. בשבתות שהיה מזמין אותי ראיתי שפע של מאכלים. איתי היה אוהב לנסות דברים חדשים. אם הוא היה שומע על איזו מסעדה ביתית חדשה, או מקום לאוכל אתני, הוא היה הראשון לנסות אותם. הוא היה מגוון את סוגי הלחם שהיה מביא, עד שמצא משהו כלבבו. הוא אהב גם יינות משובחים וניסה לפתח את חווית השתייה: להתאים את היין לתבשיל. בסך הכל, ניתן לומר שהצד הגשמי של הבית היה המשך של הצד הרוחני. זה היה דינמי, מעניין, לא קופא על השמרים.
ידעתי שסבא שלי לא יאהב את הרעיון שלא אהיה בליל הסדר אצלו, עם כולם. לכן, ניסיתי לומר את זה במקום ובזמן הנכון.
"אני מזועזע" אמר סבא שלי כשסיפרתי לו "אני לא מאמין שאמרת את זה".
"אבל סבא…" ניסיתי להגיד.
הוא הניף את ידו כהודף מראש את מה שאומר "אני לא מוכן לשמוע על זה יותר" ואז המשיך לומר כאילו לעצמו "דווקא עכשיו, כשאני לא בריא…".
הבנתי שאין מה לומר. מצד אחד לא תיארתי לעצמי שסבא שלי ייקח את זה כל כך קשה, אך מצד שני, התמרמרתי על השיטה הזו שהוא נוקט בה כדי לא לדון במשהו: החדרת רגשי אשמה. הרי עכשיו, כשהוא הזכיר את עובדת היותו חולה לב אני וודאי לא אוכל ללכת, הרי אם חס וחלילה יקרה לו משהו…הרי כל חיי לא אוכל להשתחרר מזה!
באותו חג הייתי עצבני במיוחד. הרגשתי כמו אריה בכלוב. ישבתי על מקומי מסביב לשולחן החג אבל בראשי הייתי בכל מקום אחר חוץ משם. הכל הרגיז אותי: הדיבורים המשעממים בין אחיותיי על המשכנתה ועל הדרכים לחסוך בצורה נכונה יותר. המשחקים הטיפשיים בין בני הדודים הצעירים וגם שביעות הרצון של סבא שלי. מה הוא כל כך מרוצה מעצמו? אז כולם יושבים מסביב לשולחן אחד. אז מה??? הרי הם שונאים אחד את השני וכל הזמן מלכלכים אחד על השני מאחורי הגב. אז זו צביעות. מה, הוא לא מרגיש את זה, או שהוא מעדיף לרמות את עצמו?
מרוב עצבנות רבתי עם דודה שלי. היא דקלמה משהו על ההגדה. היה ברור שהיא אומרת את זה רק כדי לצאת ידי חובה. הנושא לא עניין אותה והיא לא באמת חשבה על מה שאמרה. היא אמרה את מה שאמרה כדי שתוכל להגיד: אמרתי.
"זה שטויות" אמרתי לה "הגמרא מדברת על זה".
דודה שלי נתנה בי רגע מבט מזוגג, מופתעת מעצם הרצון להתעסק בנושא ומיד אמרה: "טוב, בוא נמשיך". לא אחת כדודה שלי תיתן למחשבות להפריע לה בדרכה.
"מה נמשיך?" התרגזתי "שמעת מה שאמרתי בכלל?"
אימא שלי שמה לב פתאום להתלהטות שלי ופנתה אל דודה שלי ואל מי שישבה לידה במעין התנצלות: "הוא סתם אומר. הוא שתה יותר מדי, הוא שיכור".
הסתכלתי על אימא שלי בזעם. היא מתייחסת אליי כמו אל מפגר! אני יושב לידה והיא מדברת עלי כאילו אני איזה תינוק ששפך משהו על הרצפה. אם זו לא הייתה אימא שלי, אני יודע בדיוק איך הייתי מגיב.
"אני לא שיכור ובהחלט התכוונתי למה שאמרתי" אמרתי בתקיפות "אני במקרה, שלא כמוכם למדתי את הדברים האלה ואני יודע על מה אני מדבר. זה לא חוכמה לבוא, להגיד משהו ולהמשיך הלאה. המטרה היא לדון בדברים, להתעמק בהם".
הסתכלתי בפני מי שישבו מסביבי ולא ראיתי הבנה לדבריי. לא ראיתי השתתפות בתחושתי. מה שראיתי היה מעין: 'מה יש לו?' כללי, משותף לכולם. הם ראו סערה ללא סיבה ורק חיכו שתירגע.
סבא שלי, שהבחין בינתיים במתיחות, קרא לי לבוא לשבת לידו ועד לסוף הארוחה לא דיברתי.
אבל העניין הפריע לי. בדרך הביתה ניסיתי לדבר עם אבא שלי על העניין, להסביר לו, לקבל הצדקה. אבא שלי, כדרכו, יצא בסדר עם כולם. הוא גם הבין את הגרעין של מה שאמרתי אבל גם לא הבין: "למה זה כל כך מפריע לך?".
השאלה הזו הייתה משגעת אותי. "כן, נכון" היה מישהו אומר לי "יש כאן חוסר צדק, גניבה שחיתות, רצח, אונס. אבל למה זה כל כך מפריע לך?
ככה!!!
מה שרציתי לשאול את אבא שלי היה: "למה לך זה לא מפריע???"
דברים הפריעו לי. הפריע לי עיוות. הפריע לי חוסר צדק. הפריע לי כשמישהו שיקר אבל אי אפשר היה לומר לו את זה כי הוא מישהו חשוב. הפריע לי, הפריע לי, הפריע לי! האם זה דבר רע שאיכפת לבן אדם מדברים? אני לא ראיתי בכך דבר רע. להפך. אדם שלא מפריע לו שום דבר הוא מכונה. עצם זה שמפריע משהו לבן אדם, הופך אותו לבן אדם. הוא שואף לשנות, לתקן.
כעסתי על אימא שלי על איך שהתייחסה אליי ליד כולם והרגשתי שאבא שלי מגנה אותי על ה "קיצוניות" שלי. כל אותו שבוע, הרגשתי בבית הורי כמו בכלא. לא היה לי מה להגיד להם ונשארתי שם רק כי לא היה לי משהו אחר לעשות. קרה מה שחשבתי שאוכל לדאוג שכבר לא יקרה: יצאתי מהכלים. למרות שזה היה רק לשבוע ולמרות שהיו לי חיים במקום אחר ולמרות שחשבתי שאני מבין את המשפחה בצורה אובייקטיבית – לא הצלחתי להשתלט על עצמי. משהו בקרבה למשפחה שלי שיגע אותי, הטריף אותי. לא יכולתי בשום פנים ואופן להישאר אדיש אליהם.
ניסיתי 'לנתח' את עצמי ואת התנהגותי. למה דיברתי כך אל דודה שלי? האם לא יכולתי לדבר אחרת? האם הויכוח שלי אתה לא נועד רק לשם התרברבות? והאם הייתי צריך להתרגז על מה שאימא שלי אומרת? הרי אני מכיר אותה ויודע מה הרקע שלה, אז למה אני צריך להתרגז ממה שאמרה? שתגיד!
אבל זה לא עבד. כל ה 'ניתוחים' רק סיבכו אותי במחשבות אינסופיות האם הייתי בסדר או לא בלי שום יכול להכריע. אבל למה אני צריך לחשוב כל כך הרבה? למה דודה שלי ואימא שלי לא חושבות, למשל שהם היו לא בסדר? וזה לא שהם לא חושבות על זה כמוני. הם לא חושבות על זה בכלל!
תגובות