חסרי לב. חסרי לב המה.
לאחד נשברה הברך, לשני נזרקה אבן על הראש. אולי זה איום, אינני יודעת.
אך יודעת אני לבטח-אם לדבר כזה נותנים סיקור כה גדול בתקשורת, חושבתני-שגם לצד השני-מותר לתת סיקור.
אחיותיי, שתי אחיותיי חזרו להן משם, מעמונה. סיפורים, סיפורים קולחים מהם כמים.
והלב מתכווץ. הן הדברים כה איומים הם. לילדה, חושבתני לא גדולה, הן ילדה היא, לא נערה, הוציאו את העין. כך סתם. לראות את גלגל העין מתגולל בעפר המאחז.
במרוצת הרצון לפנות, להרוס, דרכו על צוואר ילד. בינתיים, ניטלה ממנו יכולת הדיבור.
בכיתור הבתים, שלא יוכל להיכנס שום איש יס"מ, ישבה אחות אחת שלי, ליד אישה זקנה, אחת שהחלוציות הישנה עוד ניכרת בה. באו השוטרים, בריצתם לקלקל, רמסו אותה. והרי לא נערה היא. אישה זקנה!
אחותי אחת,מספרת, הסיפורים יוצאים ממנה טיפין טיפין. השנייה-בדיבורה הכעס גובר, הבכי יוצא.
אכזרים המה. ריח הרשע נודף מהם למרחקים.
צחקו. צחקו בפנים.
אני אומרת, שזו פחדנות. ארבעה על אחד.
אז לנו-סיקור לא נצרך? הרי צריך להיות אובייקטיבים, את כל הצדדים להראות.
