עומדת, מרפקיה נשענים על אדן החלון,

מביטה היא החוצה בעיניים נוגות.

דוק ערפילי מכסה עיניים חומות ירוקות אלו,

דוק שהופך אט אט לדמעות.

והדמעות שוטפות את לחייה,

ושלוליות נקוות ליד מרפקיה.

בוכה היא על מילים שלא נאמרו,

מעשים שלא נעשו,

בוכה על הזמן, הזמן שבוזבז.