ואלס עם מלאך המוות
אחד עשר חודשים
רקדה אימי,
ואלס
עם מלאך המוות.
באצבע בטוחה הוא
בחר בה.
מכל הנוכחים
בעולם.
ואימי ניגשה.
בצעדים בוטחים תיגש,
כלועגת לכל
הפחדים.
ובצעדים בוטחים,
הוא הוביל אותה.
הישר אל רחבת
המחלקה.
כמו מורה ותלמידה
מצטיינת.
"אחת, שתיים, שלוש".
"אחת, שתיים, שלוש".
נתן המלאך את הקצב.
ועל פניו המלאכיות,
חיוכו השטני.
בלי להניד עפעף,
הוא רקד איתה.
לא נותן רגע,
מנוחה.
ואימי,
כמעט ומוקסמת.
לבושה שמלת ערב
עשויה כתונת
בית חולים, המשיכה
אל שיא הכישוף:
"ריקוד החיים
עם
מלאך המוות".
"אחת, שתיים, שלוש".
"אחת, שתיים, שלוש".
הוא נותן את הקצב.
"לא להפסיק",
הוא מצווה
בקולו הקר.
ואימי,
כמעט ומתעייפת.
הגוף אז,
מתחיל:
לכאוב,
לבגוד,
לקרוס,
לדעוך.
"לא להפסיק",
הוא גוער
בפנים חתומות.
"אחת, שתיים, שלוש".
"אחת, שתיים"
"אחת".
"."
"אין דבר, התעייפה",
הוא מהרהר לעצמו.
"אולי מישהי אחרת
רוצה?"
תגובות