"ויאמר אליו... קח נא את בנך את יחידך אשר

אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו

שם לעולה... וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את

חמורו... וילך אל המקום... ויקח את המאכלת

 לשחוט את בנו". (בראשית כ"ב: א' – י"א)

 

 

ומה חלף במוחו של אברהם

עם הישמע הציווי?

את הדלת הזו הותירו

לנו

 

חתומה.

 

"ויאמר,

וישכם,

ויקח"

ובאמצע מה קרה?

האם חלף דבר מה

באותו סדק הוויתי

אפל?

 

ומה אם היתה זו מחשבת

התמרדות?

קטנה,

צנועה,

משהו כמו:

"למה?"

"אבל..."

"אולי?"

 

"ויאמר,

וישכם,

ויקח"

ובאמצע חלל.

חור שחור הבולע

כל תובנה

אפשרית.

 

 

ומה אם חלפו

רחמים

עצמיים.

מעט,

רחמים,

עצמיים.

משהו כמו:

"למה אני?"

"למה עכשיו?"

"מסכן אברהם".

 

אבל אנו נותרנו

עם הדממה.

המעשים המכסים

את השתיקה

הזועקת.

 

ומה אם חלפו

רחמים לזולת.

מסוייגים, מאופקים,

מנומסים בדרכם,

משהו כמו:

"מסכן הילד"

"אומללה אימו".

 

אבל אנו נותרנו

עם הדיבור,

המעשה

והמאכלת המסתירה

עולם ומלואו.

 

ומה אם חלף

כעס.

באישון ליל,

קודם "וישכם",

הוא הופיע

בחלום.

 

מתפתל כנחש

אדיר מימדים.

מהסה בלשונו

בלחש ארסי:

"לא ימות,

כי יחיה.

ואתה?

צדיק אתה?"

 

ואחריו,

חרטה

ושתיקה.

 

ואנו נותרנו עם

הבלתי נתפש,

אלוהים ומאכלת.

גבר ושתיקה.

ואישה שהרגישה

ופרחה

נשמתה.