חנוכה- יו"ט על מאורע נסי או מעבר לזה?/ אלי אייזנר

תמיד תהיתי מה משמעותו של חג החנוכה? היה ידוע לי תמיד שבחנוכה התרחשו שני מאורעות:

1)      ניצחו מעטים וחלשים, רבים וחזקים

         וכן

2)      נס פח השמן

אולם תהיתי אם קבעו חכמים יו"ט על זיכרון של מאורע נסי, או שיש לקביעת החג טעם אחר.

האדמו"ר מסלונים, בספרו 'נתיבות שלום' מסביר מדוע לא יתכן שהחג נקבע כזיכרון למאורע היסטורי, נסי. הרבה נסים קרו לעם ישראל, ולא על כל נס קובעים יו"ט לדורות. לדוגמה, בתקופת חזקיה מלך יהודה, עם ישראל היה במצב סכנת קיום, אולם הקב"ה הושיע את עמו והשמיד את כל מחנה סנחריב שמנה 185,000 ראשי גייסות ואעפ"כ לא קבעו יום טוב לזכר אותו הנס. מסיק מכך האדמו"ר שיו"ט נקבע עבור אירוע שמשאיר את חותמו הרוחני, מדי שנה בשנה. הגמ' במסכת שבת, העוסקת בחנוכה דרך אגב, בגלל הקשר אסוציאטיבי, עם השמנים והפתילים שמהם מדליקים את נרות השבת, אומרת כי רק שנה אחרי התרחשות הנס, קבעו את המאורע בתור יו"ט. נשאלת השאלה, מדוע לא קבעו יו"ט באותה שנה? אלא מסביר האדמו"ר וכך מסיים את דבריו,  כי אחרי שנה הבינו העם, שנס המלחמה, הוא אמנם נס, אך אין לו משמעות ערכית לדורות, לעומת זאת, נס פח השמן הוא בעל משמעות לדורות.

מהו אם כן משמעותה של הרוחנית של נס זה שבגינה נקבע החג, מלבד המנהג שנקבע בעקבותיו, אכילת מוצרים שומניים טעימים שמוסיפים לנו מדי שנה קלוריות?

אנו נבין את מהות החג, באמצעות הסתכלות מעמיקה יותר על פרטי המצווה והרקע ההיסטורי של החג.

ספר משלי, פרק כ', פס' כ"ז אומר; "נר ה' נשמת אדם"- הלהבה מסמלת את נשמתו של האדם. אנו מדליקים נרות חנוכה, משתשקע החמה, בחורף. דווקא כשיש חושך, דווקא כשאדם עייף וכבר אין לו כוח להמשיך, דווקא כשאדם אדיש לסובבים אותו ואין לו שמץ של רגש, דווקא אז האדם נתבע להדליק את נשמתו. להסיר מעצמו את כל מעטפות האדישות, הייאוש, הכאב. כשם שהאור של הנרות מחממות את האדם, כך נתבע האדם לחמם את עצמו, לנער את עצמו מן האדישות והייאוש שאחזו בחייו.

כוונתה המקורית של ההלכה במצוות הדלקת הנרות, הייתה לקיים אותה מחוץ לדלת הכניסה, שהאנשים השבים ממקום עבודתם יבחינו בהם. אדם נדרש, לא רק לחמם את עצמו, להטיב את חייו, אלא לעזור לזולתו, לאלו שנמצאים בחוץ, בכפור, בחושך, לחשוכי הטוב. אדם נתבע להרבות בטוב, לחתור לצדק חברתי ומוסרי ולעזור לאחרים להתקדם ולהעלותם על סולם החתירה לטוב.

מעלין בקודש ואין מורידין, אנו מוסיפים מדי לילה נר. אנחנו צריכים לעזור לכל אדם להתקדם בכל מישור, ולממש את הפוטנציאל הטמון בתוכו.

אם נביט היטב לרקע ההיסטורי של החג, נראה דבר עמוק ביותר. החשמונאים מצאו פך שמן טהור בתוך מקדש שלם שכל פרטיו חוללו, ואעפ"כ ארע להם נס, והמנורה דלקה במשך שמונה ימים. אדם צריך לדעת שגם אם הוא ירד לבאר תחתיות, גם כשהוא מרגיש שהוא רע ומלוכלך, עמוק בתוך כל הרפש, עמוק בלב, יש לו נקודה טהורה, נקודה שהיא באמת טובה. הוא צריך לעשות כל שביכולתו, בכדי לעזור לעצמו, אך לעתים עבודת האדם אינה מספקת. אדם יכול לעשות שמיניות באוויר, אבל בלי השגחת ה', כלל עבודתו לשווא. המספר שמונה מציין את העלייה מעל למגבלות הטבע. סימבוליה של מצב בו אין חוקי הטבע שולטים. מלבד עבודת האדם, צריכים להתפלל לה'.

לסיום אציין כי במרבית החנוכיות, השמש מוגבה, מעל שאר הנרות. השמש אינו חלק מנרות המצווה, הוא מדליק את הנרות. אדם צריך 'לתת' מעצמו למען זולתו, כשם שהלהבה רק מתחזקת בהיותה מדליקה את שאר הנרות, כך אל יפחד שמא יינזק, שמא יכבה הנר וכשם שהשמש הוגבהה, בזכות נתינתו לאחר, כך אנו נגבה מעלה, מעלה.