עומדים צפופים ומשתחווים רווחים...
ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים
סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ה
מעולם לא אמר אדם
צר לי המקום
(בירושלים)
מעולם לא אמרתי צר לי
ומעולם לא היה צר לי המקום
(האמנם היה לי מקום?)
גם לא על שרפרף עץ קטנטן
הדחוק לפינתך,
נשכחת...
אבל, כשעליתי לירושלים
מול האבנים החשות (אותי)
מול האבנים המלחשות (אליי)
עמדתי, אני יהודיה
ועוד יהודיה אחת לפניי, אחת מאחריי
ועוד הרבה מכל צדדיי
(האמנם זו אני ביניהן העומדת? מתרגשת)
וכרעתי והשתחוותי, נוגעת
בריצפה, באבנים, בי
מביטה - שמים עמוסי כוכבים
המנצנצים בעיניי
ומעולם לא חשתי כ"כ רחב
מעולם לא נגעתי בכזה מרחב
באותו הרגע הלב נפתח כמו שמעולם לא נפתח
באותו הרגע חשתי אותך
וידעתי מדוע
מעולם לא אמרתי צר לי...
ומאז לא שוכחת את אותה תחושה
צפופה ומרווחת
ויודעת שיצאתי מורווחת
ונושמת
ל ר ו ו ח ה
כמה טוב לי גם על שרפרפי
להיות נזכרת
על ידך!
תגובות