ברגעים כאלה כשאני לבד
ורק זמזום מנורת הרחוב נשמע,
אני מרשה לעצמי להתכרבל בחוסר מציאות
בדמיון מופרח בפנטזיות וורודות עד כדי בחילה.
אני מקיא כל שביב של הגיון,
מוקיע כל רבב ריאליזם.
רק שומע את ליבו של הלב
נושם בקצב מבולבל ומבהיל.
העינים עצומות
החושך שהתפשט משאיר אותי דומם במיטתי
.אני לבדי רק החושך לצידי,בתוכי ,משחיר את דמי
עם ליבו של לבי,
והעיניים בעוד רגע ישכחו הגיון מהו...
והגוף ישמיט עצמו כבכניעה ללא מלחמה,
ותיכף הופכים מחשבותיי לארגז חלומות מטורף.
עיניי נעצמות,ליבי מאט פעימתו
האמת וההגיון ניפרדים ממני לשלום,
ובפתח בא הדמיון וממתיק את לילי בזרע של מסתיק.
בוקר,שיגרה,ההגיון כמעט ושכח את דרכו חזרה...
אך המחשבות שנגוזו עם בוא החלום פיזרו פירורי לחם לסימן.
לחיים ,לאמת,להווה,
להגיון
תגובות