לקום בבוקר,לאותה השיגרה המשעממת,

לחיות יום יום בתחושת ריקנות ועצב.

לראות כל בוקר יפה ושימשי,

לבוקר קריר ואפרורי.

לבוא בצהריים הביתה,

לשיעמום שטוחן אותי מכל הצדדים,

לשינה ללא שינה,

מהולה בחלומות כהים.

לקום בערב,

ללכת למועדון חדש,

לרקוד קצת.

להסתמם מהאורות שמסנוורים.

לנשום את האווירה הרדודה,

ולחזור הביתה.

ואיפה כל הערך והמוסר?

ואיפה כל הכבוד והיקר?

לאן נעלמו כל החלומות והשאיפות?

איפה אלוהים בכל הסיפור,

ואיך זה שהוא עומד מסתכל מהצד ולא עושה כלום?

ולמה אף פעם אין מי שיתערב בסיפור,

וינסה לעשות לי קצת טוב לשם שינוי?

אז החיים הם זיוף אחד גדול,

רק עוד מסך שיורד כשההצגה נגמרת,

ומאחוריו אין כלום.

רק במה נטולת כל ,וחושך גדול.

והכאב, ממלא את המושבים הריקים.

ככה הם חיי,

סיפור מהסרטים הישנים.