שירה מתפרצת לכל עבר, רועדת הריצפה תחתיי.
ידיים מחבקות, עיניים עצומות, כוונה בלבבות.
"הודו לה´ חסדו ונפלאותיו לבני אדם"
איזו עוצמה, איזה כוחות. באהבה, אמונה ודבקות.
בך יתברך.
ואני, שקטונתי מכל הצדיקים והצדיקות
שרוקדים ומקיפים את ספר התורה
מגורשי אדמת קודש, רבנים גדולים וקטנים כאחד,
נשים המייחלות, כל אחת על שלה, כל אחת בדרכה.
כולם כאחד שרים באימה ורוקדים ביראה:
"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך
לא תירא מהם כי ה´ אלוקיך עימך"
חיוכים נשפכים כמים, חיבוקים וזרועות נשלחים לכל עבר.
ושוב עולות בי כל אותן הרגשות של אז.
ומתחיל להתנגן לו שיר הקורע כל אוזן ולב:
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה´ אשפוך שיחי"
דמעותיי מתחילות לצאת, ללא רשות ללא שליטה.
המראות שוב חוזרים: ים, פנים, מדים.
בכי על אובדן גדול, קריעה לא-ל עליון.
"ה´ שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא אל תסתר פניך ממני
ביום צר לי..."
אני פוקחת את עיני ורואה, סוף סוף רואה!
את עם ישראל ממשיך, לרקוד, לשמוח,
עם הרבה אמונה, אהבה, תקווה.
ומגיעה עוד ה(ת)קפה, עוד סבב ריקודים.
צפיפות איומה, מחנק נוראי ובכל זאת יש מקום.
יש מקום בלב! יש מקום בנשמה! כי
"עם ישראל חי"
*הקפות שניות, מכון מאיר תשס"ו.
תגובות