היא לא מתפקדת היטב במצבי לחץ, עובדה גלויה לכל. אם צריך אותה היא תהיה שם, רק לא בטוח שתביא עימה תועלת.

קרה הדבר בערב. היתה לבדה, ועוד ציפו לה כמה שֵעות ´לבד´ נוספות...

היא לא ידעה מתי יחזרו ההורים, היא רק קיוותה שישובו במהרה, בריאים ושלמים והכל יבוא על מקומו בשלום.

בנתיים ניסתה להעסיק עצמה במשימות מועילות כלשהן, כדי לשרוף זמן, כדי לרצות, אולי סתם בשביל הסחת דעתה מן העיקר.

 אז השיבה כמה חפצים למקומם וסידרה מעט הבית. עמלה על סידור השטויות הפעוטות והזנוחות ביותר בבית, כל שרצתה היה למלא ידיה תעסוקה, כהרגלה בעיתות מצוקה ואי-וודאות מלחיצה.

אח"כ פנתה אל הכיור. נדמה שעם שחרור הברז השתחרר גם בה משהו, היא בקושי חנקה את בכייה. היא לא היתה מוכנה לזה, היא לא תבכה עכשיו.

שפשפה הכלים בחזקה, כמעט כאילו ניסתה להכאיב להם, כמעט כאילו שפכה עליהם את חמתה, אולי כמעט פרקה עולה עליהם, השתחררה.

מדי פעם זולגות להן דמעות חסרות בושה ומשמעת, הן החליטה לא לבכות!

עמדה והדיחה. נראה כי רק בנס לא שברה מאום.

תמה המלאכה, לא נותרה תעסוקה. עליה להמציא משהו ובדחיפות, בטרם תתחיל לשקוע במחשבות רבות וקשות עליה מדי.

הלכה אנא ואנא, ברחבי הבית חיפשה. חיפוש שהוא אינסופי, משום שהוא חסר מטרה מראשיתו בעצם.

לו רק היה מישהו שידבר על ליבה ברגעים הללו, איפה כולם כשצריך?

כמו תמיד כשחלפה בראשה שאלה זו, גם הפעם התשובה לא נמצאה לה.

צלצול טלפון פילח את השקט ששרר בדירה כל אותה העת. לפתע נעורה ומיד נחפזה לענות. הקול המוכר מן העבר השני מיהר להרגיע אותה, היא לא נרגעה. פצחה במטר של שאלות, רצתה לחלץ כמה שיותר אינפורמציה, מסיבה לא ברורה חשה שהזמן דל. הדובר בצידו השני של הקו, השתדל לענות תשובות שיניחו את דעתה של המסכנה המתייסרת לה בבית. הבטיח לשוב בקרוב, אמר "להתראות" וניתק, מבלי לאפשר לה אפילו לערער או לחוות דעתה בצורה כל שהיא על הנאמר בשיחה. יצא שפיה שוב נסתם ע"י איזו יד נסתרת, שוב לא היה לה אדם שיקל מדאגתה, היא חשה בודדה ממקודם.

הזמן הזדחל לו, כראוי לערב, שכבר הפך לילה. מורט עצבים.

היתה לה תחושה שמצפה לה לילה טרוף ומטורף.

היה זה פעמון הדלת שגאל אותה מיסורי הבדידות וציפייה למשפחה, שהתמהמהה לפקוד את פתח ביתם.

איחוד מעט מרגש אירע, אך האווירה התמוגגה במהירות. תיכף לפני שפצתה פיה לספר איזה ליל שימורים שעבר עליה, התפזרו הכל. כאילו לא היתה שם.

ההזדמנות חמקה לה מבין האצבעות. הבריות עלו איש, איש על משכבו והדירה שַקטה. דוממת כלפני דקות ספורות.

דומה ששוב היד המסתורית, הותירה אותה נעלמת-נאלמת.