השיכחה אופפת את זיכרוני,

כמעטה עלטה מאורפלת בשחור.

קיפאון סוגר על ליבי העירום,

מכסה כל רבד של תקווה ביגון.

נפשי נעתרת אלייך כלה,

נותנת דורון לליבך הנווד.

רוצה שתקחיני משכול הגלות,

ותתני אהבה לידיי הפרוצות.

כנווט הוא ליבי בין הרי יהודה,

נשכח בין כתלי סדום ועמורה.

נפחה בו רוח אהבה לעינייך,

שנטעה עוד כמיהות למבטך הנשגב.

נדרתי לאהוב ולא נפרד,

חששתי מזיק עינייך הכחולות.

שיכו בלא רחם באמרי שירי עַגָב,

כשאספר את רזי אהבתי לשפתייך.

מזה בדמי על ספרי הימים,

שידעו שנכבלתי בשלשלאות האהבה.

קומץ מרוחי עומר בכור,

ונופל תחת עול האהבה הכבד.

פי נשפך לפנייך ילדה,

ופשוטות הן ידיי לקבלת אהבתך.

עיניי מחכות למבטך החומל,

שיקחני אל עולמך הנגוע באור.

נחלים של שמחה מציפים את עיניי,

מחללים את כבוד הכאב במקדשו.

מחלחלים אט אט עד הגיעם אל ליבי,

מזרימים אהבתם בכל חרכיו.

שותלים נבטם של אושר וטוב,

ומרווים צמאונה של נפשי השוממת.

חיפשתי אהבתך באישון מוצת אש,

הרמתי ראשי ותרתי אחרייך.

קראתי בעבים הלבנים שנסלח לי,

נעטרתי בכתרים של תוגת ניצחון.

נאחזתי בליבך כשמצאתיו בחשיכה,

אוויתי לשאוף את אהבתך ממנו.

לא ראיתי מאום עד הגיעני אלייך,

שפעתי כאב עד שראיתיך כה בתום.

טיפסתי על רכסי הייאוש והקור,

בנקיקיו של הרגש ובים הדמעות.

בגֵבֶי החיבה מצאתי מנוח,

עד שידעתי את אמרי אהבתך החוסות.

אספתי את שברי ליבי השפוף,

ונִשְבֶתי לך,העולה מן המדבר.

בגאות ובשפל המשכתי לחלום,

על סחף ליבך שיקחני מפה.

אל ראשי הצוקים של הרי האהבה,

המקום בו שוכנת נפשך הזכוכה.

ושם נשתכן ולא נזוע לעולם,

נשאר יחדיו עד לקץ הימים.

נמשיך לאהוב כדוד את יונתן,

ונשתה מגֶבֵי האהבה המשכרים...