הדיון על אומנות אופורטוניסטית, עכשוית או מודרנית, מכניס אותי למוֹד חשיבה אבסטרקטי. ההיא מדברת על דברים גדולים שנראים בקטן וההוא חושב על דבר קטן שהולך וגדל. וגדל.  אז אני יושב שם ומקשיב לקולות הקטנים האלה הולכים ומתעצמים. יש לי בחילה. אני מבקש לעצור והם עוצרים. השארתי שם חתיכת יצירה בצד הכביש. ממשיכים.

אל תשלח ידך אל מעבר לפינה הצורתית. תפנית עכשוית. חשיבה גברית לא תביא אותך רחוק. העבר המתוק. שהיה ונשאר מאחור, תופס תבנית בשאריות הארוחה מאתמול.
זו עוד אחת מהנסיעות הארוכות, המעירות את מה שאינו ולא יהיה יותר מחלימה בהקיץ, המליץ, היושב ביניכם, (זה אני), מעביר נושא ומריץ- לדפוסי חשיבה אחרים.
בהגעה מאוחרת, הגהה מיותרת, משקיטה אותי שוב מאחור. כבר לא צריך לבחור- נשיקה בלילה שחור. מלא נמשים.