בחוץ, יש תחושה טובה
כזו שמתפוררת ביד
ולא משאירה ספק
לשום מחשבה
על הספסל, יושב זוג זקנים
הוא עם העיתון, היא עם חוברת תשבצים
ואני עומד בצד ומביט
אולי הם עדיין שם
אולי השתנתה התפאורה
ורק הם נשארו שלמים
זה יום שבת
ואנשים יוצאים מבית הכנסת
חזרה אל הרחוב המרוחק
מה שלהם, מה לעולם לא היה
וכאן, יש תחושה טובה
אסור לקחת אותה
כמובן מאליו
אני מדליק סיגריה
נשען על הגדר
מולי עובר איש זקן
עם כובע, חליפה, וממחטה בכיס
הוא בוודאי חושב
שהרחוב הקטן הזה
בין הבית כנסת לקניון
זו הסמטה בווינה, המובילה לתיאטרון
ואני מביט בו
ולא יודע מה להרגיש
קינאה על מה שהיה
צער על מה שנשאר
זה לא אנחנו שהופכים קטנים
זה המעגלים שנפתחים
ולוקחים אותנו אל מקומות רחוקים
מתעוררים מתוך ימים אחרים
אל תמונות שזכרנו
אל קולות, שלא יכולנו להחריש
ויש תחושה טובה
אולי זה רגע, שנתפס
מתיישב על שפת המדרכה
חושב כמה זה יכול להיות מקרי
במקום אחר, בוודאי סופרים את הזמנים
במדרכה ממול, הוציאו הזקנים כיסאות
בוודאי הסיפורים כעת, נרקמים
ואני חושב, כמה קל ללכת לאיבוד
בתוך הימים שלא משתנים
בתוך השבועות, שנשכחים
ואני לא יודע מה להרגיש
צער על מה שהיה
או את התחושה הטובה
המתפוררת לאט בפנים
לעיתים, אני רק מחכה
שמשהו יתגלה, לימים שחסר
תגובות