כמו בילדותי, כך גם היום, כשמזיזים ארון, ומנקים את כל הטינופת שנדבקה שם לרצפה, תמיד יש לי תקווה בלב, שנמצא שם אוצר, משהו שהרבה זמן חיפשנו, או ששוה משהו.
[ליצירה]
אופס
כל אחד והאסוציאציות שלו
ואני חשבתי שהכותרת "איחור" מספרת על סימני השאלה שלנו כלפי גופנו פנימה. האם מתחיל להיווצר כאן בפנים משהו חדש?
(אפשר לאחל איחורים מהסוג הזה?)
[ליצירה]
[ליצירה]
על דמעות ואלוהים
אתך אני בדמעותיך
כאחת שראתה תינוק קטן ויפהפה מוטל ללא רוח חיים ושאלה את אותן שאלות
אני חושבת שבמצבים כאלה לא הרציונאל צריך לשלוט בשאלותיו ובתשובותיו, המספקות או הלא מספקות,
אלא פשוט הרגש, שהוא בזמנים אלו חזק מכל, צריך פשוט לבוא לידי ביטוי מלא כמו שהוא.
דמעות, בכי, לא לנסות להסביר, לא לחפש הסברים, לא לנסות להצדיק, ובטח שלא לחפש בספרים איך אני אמור להרגיש או להתמודד עם זה.
פשוט להיות.
להרגיש.
אני מאמינה שהנשמה (המקום ממנו חווים רגשות) מובילה לכיוון הנכון, אף שאנשים דתיים לפעמים פוחדים להרגיש באמת. צריכים תעודת הכשר גם לרגשות.
אם אתה מאמין שנשמתך היא חלק אלוה ממעל, אתה יכול לסמוך עליה, שהרגשות שהיא מוציאה החוצה לא בהכרח יובילו אותך למרוד.
בהצלחה בכל תהפוכותיך
ושתהיה שלם תמיד עם נשמתך.
[ליצירה]
ראשים מדברים
מקסים, אף שלדעתי "זה תמיד עובד"??? רק בסרטים הוליוודיים,
אבל יחד עם זאת, סיפורך מצליח להישאר מאוד ישראלי.
אהבתי את הסיום, ולא רק בגלל ההפי אנד (הוליווד כבר אמרנו?) אלא בגלל סגירת המעגל המילולית, שבה הוא לוקח אותנו בעדינות שוב אל אותו משפט חביב (אף שאני חלוקה עליו...)
תגובות