תחנת אוטובוס באמצע שומקום.

מכוניות עוברות במהירות, מתיזות מים קפואים מהכביש. רוח נושבת. בחור צעיר, מכורבל במעיל כחול, תיקו הגדול נשען על המדרכה הרטובה, מנסה לתפוס טרמפים. אשה בגיל העמידה, לבושב במכנסי צמר ובסודר ארוך, צעיפה מתנפנף, פסי שיבה בשערה, יושבת ומחבקת את עצמה על ספסל הפלסטיק. פיסת נייר מודבקת בסלוטייפ על קיר התחנה.

הערב כבר יורד, האשה מסתכלת בשעונה בעצבנות.

גשם נוקש בעדינות על גב התחנה, אורות ישוב מרוחק מנצנצים על קו המתאר המחשיך והמעודן של ההרים. אוטובוס מגיע ועוצר בחריקת בלמים ליד התחנה. האשה מבוססת בשלולית מי הגשם ועולה. האוטובוס מתרחק. הכביש שומם. הטרמפיסט מתיישב בעיפות על רצפת התחנה היבשה. פיסת הנייר הלחה מתנפנפת ברוח הקרירה, מסגרת שחורה של אבל. אותיות מחוקות מגשם. מכונית מתקרבת. הטרמפיסט נעמד ושולח יד מתחננת לכביש. המכונית נעצרת, ומתיזה מים ורסיסי בוץ על מכנסיו, הוא רוכן לדבר ועולה בחיוך, בהינף תיק. התחנה נשארה בודדת. מרחבים ריקים, חשוכים, אורות מנצנצים. שמים בסגול שחור.

באורה של מכונית חולפת מקבלות המילים הדהויות, הלחות, משמעות.

אורי ברוק.

גשם נוקש על גג התחנה הישנה, אור המנורות משתקף בשלוליות בצידי הדרכים, ורוח אלקים מרחפת על פני המים.