התבוננות (שהייתה ביום ששי כלשהו קצת לפני התחנה המרכזית בתל אביב)
אפשר להתבונן באבן אחת במשך שעות...

יושב בתל אביב, מחכה לטרמפ, ופתאום אני מקדיש מעט זמן לראות איך נראה העולם של תל אביב, בעולם שכל הזמן זז איך אפשר לעצור ולהסתכל ולראות בפשטות הכי גדולה – מה קורה מסביבך.

זה נשמע מאוד פשוט, אתה בוחר לך מקום לשבת. עדיף שיהיה קצת מבודד, בפינה או משהו כזה.

תעצום עיניים. תדמיין איך תל אביב קופאת וכל הדמויות נשארות באותו מקום, לאט- לאט תנסה לדמיין את כל האנשים הולכים בהילוך איטי, כל המכוניות והמכונות לא עוברות את החמש קמ"ש. פקח את עינייך – בזהירות.

תתמקד בעצמים דוממים לפני שתעבור לאנשים. ושאתה עובר לאנשים, תמשיך לראות אותם בהילוך איטי, תמשיך לשמוע את השקט שהיית בו מקודם. פתאום תתחיל לשים לב מי מהם חובש משקפיים, למי יש תספורת רגילה למדי, מי לובש חולצה חומה, ומי הולכת עם נעליים גבוהות.

אני לעצמי, ניסיתי את זה באותו יום שישי שהמתנתי לאחותי שתיקח אותי מתחנה מרכזית. לא יודע כמה זמן עבר. בסופו של דבר, זה מה שקרה...

הכל מתחיל מאבן.

מרצפות עתיקות כאלו, סדוקות. שבורות. נראו כאילו הרבה עבר עליהם. אנשים עוברים עליהם, לא מבינים למה הם נטו על צידם, או למה כמעט ומעדו – אתה מבין, הם פשוט לא הסתכלו למטה.

ממשיך עם המבט למעלה, נתקל בעמוד עליו אינספור מודעות של דרושים, "דרושה בעברית" "דרושה ברוסית" "דרושה באמהרית" "דרושה שפה חדשה לדרושים". נראה כאילו בליל שפות התערבבו כאן, שבלל ה´ את השפה על העמוד הזה והאמהרית נכנסת בעברית שעולה על הרוסית, שחוזרת לתוך האמהרית. מזל שהעמוד עגול, אני חושב לעצמי, אחרת לא היה סוף להודעות.

ממשיך עם המבט למעלה, פתאום נגלה לעיני – בפעם הראשונה בחיי – שיש בתים ליד התחנה המרכזית. היא כל כך מרכזית שהיא שואבת את המבטים של כולם. היא הדבר הכי מרכזי באיזור, היא מרכז המסיבה ומרכז העניינים ומרכז העיר.

אבל,

מעליה, בשקט, גרים אנשים שמחפשים קצת שקט, אבל מוצאים הרבה רעש.

ראש תאילנדי מציץ מהחלון כדי לתלות כביסה, נראה לי שהוא ממש הופתע לראות אותי מביט לעברו, אני לא חושב שהוא ראה בעבר הרבה אנשים מביטים לכיוון חלון הבית שלו. הוא משיב את ראשו פנימה. אחרי מספר דקות הוא יוצא חזרה החוצה, ומביט לעבר אופק חסום בבניינים, אולי הוא מדמיין שביום טוב רואים משם את החוף ולא את האוטובוס, אולי הוא מדמיין את הריח של הים ולא של העשן, אולי הוא מדמיין תחושה של רוח על פני המים, ולא רוח של אחרי המשאית. אולי הוא פשוט מדמיין את הבית...

אולי.

אני מוריד את המבט לרחוב, ממשיך ומתבונן, מנסה למצוא בדמיוני את סיפורם של כל האנשים שעוברים מולי.

אני מזהה את הזוג שכבר חברים מזה שבוע, ואוחזים איש ביד רעהו כאילו כל אחד מהם משמש קרש הצלה בים הרחובות הסוערים של תל אביב.

אני מזהה את הקשיש שכבר חי בתל אביב מזה 60 שנה, ורואה איך העיר משתנה יחד איתו. הוא מביט בי, ועיניו כמו אומרות ´אני זוכר שגם לי היה במה להתבונן. עכשיו הבנינים לקחו הכל´.

אני מזהה את הילדה שנולדה בתל אביב לפני עשר שנים ובדרך לאוטובוס היא מדברת בפלפון עם החברה הכי טובה שלה.

אני מזהה שלישיה של חרדים שנראה שכבר עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהם ראו ישיבה ועולם של תורה. שניים מהם מנסים לשכנע את השלישי, והוא נראה ממש נבוך. אני רוצה לומר לו שיהיה חזק שלא ילך שבי אחרי פיתוי דברים וחלקות שפתיים, גם הם עברו המשיכו.

אני מזהה זוג חברות טובות בנות 40 שיצאו לקניות בדרום העיר ועכשיו חוזרות לתחנה המרכזית, מדברות ביניהם, צופנות סוד ישן נושן. מחליפות מבטים יודעי דבר על האנשים שמסביבם.

אני מזהה שלושה פועלים רומנים שיורדים מרכב מזדמן. צוחקים איש לרעהו, וודאי אמרו לעצמם שסוף סוף לאחר שבוע מתיש מגיעה שבת מנוחה, יום חופש. שבת מקבלת מובנים שונים למדי אצל אנשים שונים למדי...

אני מזהה איש זקן עם תיק, שהולך לו לאיטו ברחוב, אנשים שפחות מתבוננים נתקעים בו ומסיטים את כתפו לכל מיני כיוונים. נראה שהוא לא מוטרד מזה כל כך. אני מנסה למצוא אנשים אחרים להתבונן בהם, עד שאני שומע קול: "אתה יכול להפסיק להשען על האופניים שלי?" שואל אותי הזקן.

אני זז מהאופניים, האנשים פתאום חוזרים לקצב הרגיל שלהם, המכוניות חוזרות לעשות רעש ולהוציא עשן. אני מתעורר לאיטי מהמצב שבו הייתי קודם, צפירת רכב מעוררת אותי סופית.

אחותי הגיעה.