אני עומד מאחורי תור האנשים בכניסה לקניון הים.
לפני יש אישה עם תיק ומאחורי יש איש עם שלושה ילדים. אני שומע אחד מהם אומר: "אבא, תראה את האיש הנמוך המצחיק לפנינו, יש לו שיער מוזר"
אני מזעיף פנים. מאז ומעולם סירבו האנשים להתרגל לצבעו המיוחד של השיער שלי. האב משתיק את בנו ומציץ בי לראות אם שמעתי. אני מעמיד פנים.
והנה הגיע תורי. המאבטח עוצר אותי ושואל: "מה זה הקנה הנוצץ ממתכת שנראה כמו קנה של רובה ושמציץ לך מהתיק?"
השאלה השגרתית. אמרתי לבוס שלי שבני האדם לא יקבלו בהערכה את ההתקדמות הטכנולוגית שלנו.
"רובה." השבתי בקצרה.
"יש לך רישיון?" הוא שואל ונראה נינוח.
"לא" מיהרתי לומר "אבל"
הוא מיד זינק, תפס אותי בדש חולצתי (והיא חדשה!) וגרר אותי לתוך הקניון, ממלמל דברים מוזרים למכשיר הקשר שלו. משהו שנשמע כמו מחבל.
"הי," צרחתי בכעס. "יש כאן אי הבנה, אני-
הוא אמר משהו בערבית, אבל בגלל שאני מדבר בכל השפות הבנתי את דבריו- "את זה תגיד לעורך הדין שלך"
טוב, אני לא מכיר אישית אף עורך דין, אבל התעצבנתי מזה שהוא אפילו לא נתן לי לסיים משפט.
איך אני מתגעגע לחיצים הישנים.
גררו אותי לאיזה בועת פלסטיק וחשמל, מה שנקרא חדר משטרה, ולא נתנו לי לדבר,רק ניסו לשכנע אותי כמה טוב יהיה להסגיר את שולחי.
באיזשהו שלב, כשכבר הביאו אותי לאדם השלישי, ולא יכולתי עוד, צרחתי: "טלפון!!" והם, מופתעים קצת, הביטו בי.
"אני רוצה את הטלפון הבודד שיש לעצור במשטרה" אמרתי.
הם התייעצו בשקט ואחר כך הביאו לי שפורפרת.
כמה טוב שקראתי להשכלתי ג´ון גרישם.
אמרתי כמה מילים לשפופרת, ומבטים נבוכים הוחלפו במשרד. תוך דקות מספר הושב לי הרובה שלי ויכלתי ללכת לקנות פחית ספרייט.
איזה בלאגן יש במדינה הזאת, חשבתי, כשהנוזל התוסס מצא את דרכו לפי, אם הם לא יכולים להבדיל בין רוצח לבין קופידון.
תגובות