אתמול בספריה
כשישב וכתב יומן
הביט בתמונת נוף העיר
בין תמונה של ראובן
לתמונה של ון גוך.
אז כמו ציור מתהווה
היה ניתן לשנות,
אבל היום, היום
כבר אי אפשר.
וזה ממרחק
מעינה של הפרספקטיבה
אל נקודת המגוז.
אז ברגע אמיתי
כמו וו הנתפס לצו
שידר לו הקול:
שידרה ויציבות.
ועד שיצאו הרצים
השלוחים מאת החוק
עוד היה אפשר,
עוד היה אפשר
לשנות אף ציורו
של נהר שוצף
ולהסיט אותו
לעבר המדבר.
מחר
מה ילד יום?
והיום הזה, המתהווה
יראה באור קצת שונה,
כמו אור הצפון
הנשקף מבין אלפי
קילומטרים
בים של פרפרים
שנוצרו ביום
שלאחר מעשה
