על שפת הנחל עומדת אני

ומחכה, ומצפה למי למי למי?

ליונתן, ליונתן, לחבר שלי...

 

 

על שפת המקווה ישבתי שבעה ועוד שבעה. מחכה ומצפה. ימים לבנים ארוכים, כמו שרק געגועיי יודעים להאריך. וחיכיתי וציפיתי. ארוכים היו הימים. עגומים. יצחק מצחק את רבקה, ויצחק שלי לא מצחק, ועצוב לי. בסערת רגשותיי, היה חסר לי חיבוקך העוטף. בויכוחים בינינו, היתה חסרה לי הידיעה שמתחת לכל, מעל לכל, מעבר לכל ועוטף את הכל, אתה אוהב אותי. נשאתי את משאי הכבד, בבית הומה אדם, והייתי בודדה. יש רגשות, שהמלים לא יכולות להם. יש שהן יכולות, אם רק נתן להן את הזמן הדרוש. ולנו לא היה הזמן. ואני חיכיתי וציפיתי, וספרתי ובדקתי, והכנתי ורחצתי וסרקתי ומרקתי, ובאתי ראשונה לבית הטבילה, וירדתי, ועליתי ונשאתי תפילה, וכשהגיעה העת, ובאתי לביתנו, יד חמה שלך שהחליקה עלי, המיסה את לבבי, התיכה את גופי הבוער, ואכלתיך בכל פה. מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, תהיה טמאה ז´ ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כבעת כניסתה לחופה, ואיך הפכו שבעה לשנים עשר, לארבעה עשר, שבהם הפכו הגעגועים הרעננים, המחבבים, לכאב עצוב. ואני אוכלת מכל צד, ומרווה את צמאוני, וכאילו לא אכפת לי, אני שלך ואתה כולך שלי, אבל אכפת לי. אכפת לי מאותה מתגעגעת עצובה שהתהלכה כאן ימים רבים. החמירו בנות ישראל  על כל טיפה קטנה כחרדל... החמורות. וכשהגיעה פסגת האיחוד והזכרת לי את הבורא, וידעתי בנפשי, ככה הוא רוצה אותנו, אוהבים, מאוחדים, שמחים ונינוחים. תן לי את כל הלילה לפצות, לרצות את נשמתי העייפה ואת גופי הצמא. עד עלות השחר נחוש שסוף סוף דבקנו והיינו לבשר אחד.