מוקדש, למצבה העגום של שכונת ד' בבאר - שבע בצפונה של עירו של אברהם – אבינו, שוכנה לה שכונה, הקורסת מנטל – עונייה; בתיה, שקועים בבוץ ורפש, שנערמים, מבלי שיפונו, בידי – העירייה. "בשמי" – הצחנה, עומדים באוויר, בהחנק את אפם, של עוברי – אורח; טיח על הבניינים, מתקלף, כעור – גוף, שבשמש נצרב. העוני והרישות, חוגגים ובכל מקום, מכים שורש והפשע – שולט במרחב. נהיה תפילה, שעוד יבוא רגע, כשיום מחר בהיר, יגיע עד לכאן, ושאור – השמש, לא יחדל מאורו, לעולם!