אייר תשס"א

כל הדמויות והאירועים בסיפור הינם בדויים לחלוטין.

בסוף הסיפור מצוי מילון מושגים מתומצת , שנועד להסביר את המושגים המסומנים ב-*.

אם הייתי כותב פה את כל המקורות שגרמו לי לכתוב את הסיפור הזה, הייתם נאלצים לקרוא עוד כ-3 עמודים. אי לכך ובהתאם לזאת הבאתי כאן רק שני מקורות שהשפיעו עלי במיוחד:

"התורה זיהתה עבודה דתית עם הקרבה שבמקדש. העובד מביא קורבן לאלוקים.  היהדות יודעת רק קורבנות בהמה בנוגע להקרבה הממשית. תורתנו אסרה קורבנות אדם שנהגו בהם עמי-המזרח בתקופה העתיקה. כפי שהדגשנו, איסור זה משתייך לקורבן הפיסי. ביחס להקרבה החווייתית, הקב"ה דורש קורבן אדם. אין הקרבת בהמה אלא אקט סמלי. הדם הנזרק על גבי המזבח, החלבים והאיברים המוקטרים על גבי האישים, מייצגים דמו וחלבו של בעל הקורבן. הפעולה הפנימית של ההקרבה היא העקידה העצמית על המזבח... בנה מזבח, ערוך את העצים, הצת את האש, קח את המאכלת לשחוט קיומך לשמי - כך מצווה אל נורא המופיע לפתע פתאום מן ההסגר המוחלט. גישה זו היא בסיס התפילה. האדם מסגיר את עצמו לאלוקים. הוא ניגש אל אל נורא, והגישה מתבטאת בהקרבה ובעקידה עצמית."         (הרי"ד סולובייצ´יק , "רעיונות על התפילה").

    "ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו: הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכיה וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמד תורה?...נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך נמצא בבתי גוואי ובוכה, ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם הקב"ה וגם לומד איתו תורה, וזהו החילוק, הבכיות והצער שאדם מצטער בעצמו לבדו על צרותיו, יש מי שנשבר ונופל מהם , עד שאינו יכול לעשות מאומה, והבכיות שבוכה עם הקב"ה יחד, מחזקים אותו. בוכה ומתחזק, נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד, קשה הוא רק להתרומם פעם הראשונה והשנייה מן הצרות, אבל כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי ששם הקב"ה, ושם בוכה ומיילל עמו כביכול יחד, אף מתחזק לומד תורה ועובד עבודתו יתברך". (הרבי מפיאסצ´נה - "אש קודש" - {דרשות שנשא בזמן השואה בגטו וורשה}- דרשה לפרשת החודש תש"ב)

                                                                                                שחרית    

5:40 - כמנהגו מדי בוקר, מתעורר, אומר "מודה אני", קם מהמיטה והולך לאמבטיה, שוטף פניו, נוטל ידיו ומברך, עושה את צרכיו, שוטף ידיו ומברך "אשר יצר", מצחצח שיניו, חוזר לחדרו, לובש את המכנסיים הכחולים, חגורה, ציצית, חולצת הכפתורים הלבנה עם הסמל ותג השם, אקדח בצד ימין, ביפר ולדרמן בצד שמאל, פותח את הארון, לוקח את התפילין בידו ויוצא מן הבית.

5:50 - כרגיל במקומו הקבוע מאחור, החזן כבר התחיל את "סדר הקורבנות", תפילין של יד, פותח את הרצועה, מיישר אותה, משחיל על ידו, מהדק ומברך, כורך אותה שבע פעמים על זרועו, תפילין של ראש, פותח את הרצועות, מיישר אותן, מניח על ראשו, בודק שהן במרכז ראשו, מברך, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", מיישר את הרצועות בצדדים, חוזר לתפילין של יד, "וארשתיך לי", כורך את הרצועה, "לעולם", על האצבע האמצעית, "בצדק ובמשפט", על הקמיצה, "ובחסד וברחמים", כורך את הרצועה הנותרת על כף ידו, "באמונה", משחיל מתחת ומהדק.

6:00 - החזן הקבוע עם החיוב כבר ב"גאל ישראל", הולך שלושה צעדים לאחור, עקב בצד אגודל, חוזר שלשה צעדים קדימה, מכופף ברכיו, משפיל גוו, ומתרומם, ידיו משולבות על חזהו, עיניו עצומות, והוא מתנודד באיטיות אחורה וקדימה, סידורו בצד, המילים שגורות בפיו, שוב כורע ומשתחווה, שתי מכות על החזה, על חטא ועל פשע, מתנועע מעט, שפתיו נעות, קולו לא נשמע, "מודים", מכופף ברכיו, משפיל גוו, ומתרומם, "שבכל יום", ושוב כורע ומשתחווה, "שים שלום", הולך שלושה צעדים לאחור, משתחווה שמאלה, ימינה, באמצע, מתרומם, מחכה, פוקח עיניים, החזן מציץ לאחור, יש עשרה שגמרו להתפלל "שמונה-עשרה", ממשיך.

6:07 - ה-"קדישים" הרגילים ברקע, נקראים בקול, כבהתרסה, פותח את רצועת התפילין של יד, משחרר אותה מכף ידו, מוריד את התפילין של ראש, מכניס אותם לקופסה, מגלגל רצועה אחת בצד שמאל, מהדק, מגלגל את הרצועה השנייה בצד ימין, מהדק, משחרר את התפילין של יד, מכניס אותם לקופסא, מגלגל את הרצועה 7 פעמים בצד שמאל, מהדק, 6 פעמים בצד ימין, מהדק, מגלגל באמצע, מהדק, ומשחיל, מכניס את התפילין לתוך שקית הקטיפה השחורה ששמו רקום עליה, הלכה יומית ברקע, יוצא מהדלת, מנשק את המזוזה ומחווה כריעה קטנה אל הבית-כנסת, חוזר הביתה.

6:25 - כבר בתוך המכונית לאחר הקפה וחתיכת העוגה השגרתית, החנייה עוד שקטה, כולם עדיין ישנים והוא כבר יוצא לעוד יום עבודה, רוורס, ראשון, עוצר. יוצא מהחנייה, משאית הלחם כבר חונה ליד המכולת כרגיל, שני, שלישי, הכביש פנוי, משאית החלב חולפת מולו בקטע הכביש הקבוע, אפילו הפרצופים בתחנות האוטובוס כבר מוכרים, פותח רדיו, שום דבר מיוחד, הכל כרגיל.

6:45 - לוחץ על השלט שפותח את השער החשמלי, נוסע בזהירות בירידה המסוכנת, מחווה שלום למספר פרצופים מוכרים ומחנה את המכונית. יוצא מהאוטו, לוקח את האפוד הכתום הזוהר והולך באיטיות אל המוקד. אומר מספר פעמים: "שלום", "מה שלומך?", "בסדר", לפי הצורך, לאנשים מוכרים בדרך. מגיע למוקד, עוד פעם: "שלום", "בוקר טוב", לוקח את מפתחות האמבולנס הקבוע, וחוזר חזרה במסדרון אל השולחן העגול עם קופסת השש-בש ועשן הסיגריות המצחין, המיתמר אל-על כמו מאיזה מזבח. שואל: "מי איתי היום?", ונענה ע"י הילה הבת-שרות: "אני, ושני אלה", והיא מצביעה אל עבר שני מתנדבי-נוער צעירים, שכמעט וקפצו ממקומם. הולך עם אנשי צוותו אל האמבולנס, פותח את דלתותיו, נכנס, ומתחיל בבדיקה השגרתית: פותח את תיק האמבו*, מוציא את האמבו*, מפרק את שקית-ההעשרה*, סוחט את האוויר מהמפוח, סותם את פתח כניסת האוויר, בודק ששום אוויר לא נכנס, ממשיך בשאר הבדיקות הרגילות: תיק חובש*, ערכת לידה*, בלון החמצן, הכל בסדר, יוצא מהאמבולנס, נועל.

9:15 - חוזר מהדסה בכביש המפותל, המוכר, אחרי עוד מקרה רגיל, גז, בלמים, גז, בלמים, רדיו ברקע, השירים חוזרים על עצמם, הדיבורים הרגילים בקשר: "י-ם ארבעים ושמונה, מקום", וקצין המשמרת עונה בקול משועמם: "טוב", "ארבעים ושלוש י-ם, איפה אתה?", שואל קצין המשמרת, "תחנה ישנה", עונה הנהג, "תתקשר אלי", מבקש קצין המשמרת, והוא מסתכל בשעון ומחייך לעצמו, חושב שזהו הזמן הקבוע שקצין המשמרת נהיה רעב, ורוצה לאכול משהו. נוסע, שואל את אנשי צוותו: "מישהו רוצה לאכול משהו?", נענה ב: "לא" עמום מאחור, מסתכל על הילה הבת-שרות שלידו, שואל: "את רוצה משהו?", והיא עונה: "לא", ממשיך לנסוע, שותק.

לפתע שומע בקשר את קצין המשמרת בקול רם, כמעט צועק: "כל התחנות, כל התחנות, פיצוץ ברחוב יפו ליד השוק, אני חוזר, אר"ן* ברחוב יפו ליד השוק, מי פנוי?, מי פנוי?", ומיד שומע את הקולות: "ארבעים ושלוש יצאתי", "שבעים ושמונה יוצא", "נט"ן* ארבע-עשרה יצאנו", "שלושים ואחד קיבלתי", "חמישים ואחד יוצא", עוצר בצד בתחנת-אוטובוס, ומתנדבי-הנוער שכבר השלימו עם גורלם, פותחים את הדלת ויורדים במהירות. מיד הוא מדליק את הרולרים* והסירנה, ודוהר למקום, "שישים ושבע בדרך", מודיעה הילה בקשר. הביפרים של שניהם מתחילים לצפצף, אך הם מתעלמים מהם. הילה לובשת את אפוד-המגן ואת אפודת-הזיהוי הזוהרת. הוא נוסע בפראות, מזגזג נתיבים, עוקף מימין ומשמאל, ברקע עוד קריאות בקשר: "תער"ן* שש יוצא", "הצלה* מאתיים ועשר מקום", "יופי הצלה, פרטים", "ארבעים ושלוש מקום, פיקוד", "טוב מאוד, אני רוצה הערכת מספר נפגעים ראשונית", "נט"ן ארבע-עשרה מקום, יוני פיקוד", "קיבלתי יוני פיקוד", הקולות נמשכים והוא ממשיך לנסוע. "את זוכרת את ההוראות?", הוא שואל. "כן", היא עונה, "מעמיסים וטסים". מגיע למקום, חונה, מודיע בקשר: "שישים ושבע מקום", יורד, לובש שכפ"צ, מעמיס על המיטה קרש-גב*, תיק אמבו, ותיק חובש ומוציא את המיטה. מתחיל להתקדם בזרם השוטרים, אנשי הכיבוי ועוברי האורח ההמומים. ממשיך להתקדם, רואה אישה מולו, הולכת ללא כיוון, פניה המומים, אוחזת בזרועה המדממת, עוצר אותה, שולף תחבושת אישית מאחד התיקים, פותח אותה, אריזה חיצונית, נייר פנימי, מניח אותה על הפצע הפעור, כורך את רצועות הבד וקושר אותן בחזקה על הפצע, מסובב את הרצועות משני צדי התחבושת, וקושר שוב. מפנה את הפצועה ההמומה אל האמבולנס וממשיך להתקדם בין ירקות מפוזרים וסלי-קניות נטושים. קולט בזוית עינו שני שוטרים סוחבים בזרועותיהם פצוע, מוריד את התיקים מהמיטה ומורה להם להניח את הפצוע על קרש-הגב שעל המיטה. בודק אותו עפ"י הסכמה* הקבועה: - נתיב האוויר שלו פתוח, - נושם כרגיל, קצת מהר, חושף את חולצתו ובודק שאין פגיעות בבית-החזה, - אין שט"דים* נראים לעין, בודק דופק בעורק הזרוע, קצת מהיר, - הכרה מלאה, - רואה מסמר תקוע לעומק בזרועו הימנית של הפצוע וכוויה גדולה בדרגה ראשונה ושנייה על רגלו הימנית. נעזר בשוטרים, מרים את המיטה, אוסף את הציוד, מכניס את המיטה לאמבולנס, וסוגר את הדלת. רואה את הילה מתקרבת לאמבולנס עם עוד שני פצועים מדדים, היא מעלה אותם אל האמבולנס, הוא כבר נכנס למושב הנהג, מתניע, מתחיל לצאת, מחכה לרגע של שקט בקשר, ושואל:  "י-ם שישים ושבע עם אחד בינוני ושלוש קל, לאיפה?", ונענה: "הר-צופים", והוא מפעיל את הסירנה ויוצא לדרך.

10:20 - יוצאים מהדסה הר-צופים לאחר שסיימו למסור את הפצועים במיון ולמלא את כל הטפסים. נוסעים  בשתיקה, הילה נראית כאילו לא עיכלה עדיין את המראות. הוא מבטו קפוא, מתרכז בנהיגה, ימינה, שמאלה, ישר, אדום, עוצר ברמזור, ירוק, ממשיך, עוקף, מאיץ, מאט, פונה ימינה, שואל: "רוצה משהו לאכול?", "לא ממש", היא משיבה בקושי, נכנסים לתחנה, "י-ם שישים ושבע, תחנה" הוא מודיע בקשר, היא לוקחת את ספר הרכב וסוגרת נסיעה. 

מנחה

13:15 - אחרי עוד שלושה מקרים, העברה ומנה פלאפל, חוזרים לתחנה. מחנה, יורד, נועל, המתנדבים לוקחים את הטפסים אל המוקד. הוא נכנס למסדרון, אומר עוד:

"שלום", "מה קורה?",

מציעים לו להזמין בשש-בש, הוא מסרב, ממשיך להתקדם לעבר חדר הנהגים, שומע שיחה בין פראמדיקית לרופא בשאלת הכדאיות של ביצוע החייאה לפצוע, שיסבול מנזק מוחי ושיתוק כל ימי חייו, שואל:

"אתם יודעים מה החלק שהכי קשה לאכול בצמח?",

ומיד עונה בחיוך:

"הכסא-גלגלים",

נענה בחיוכים וממשיך ללכת, נתקל בהילה, פניה נפולים, מצטט;

"הם אמרו לו: תתעודד, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע",

והיא ממשיכה את הציטוט המוכר:

"אז הוא התעודד , והמצב נהיה הרבה יותר גרוע",

הוא רואה את החיוך מבזיק על פניה וממשיך ללכת. פוגש מתנדב הצלה,

´´"מנחה?"

שואל ההצלה במבטא יידי,

"מנחה, מנחה"

משיב אהרון, ונכנס אל החדר בו מחכים כבר עשרה גברים, החזן בעל ה"חיוב" מתחיל:

"אשרי יושבי ביתך", וכולם מתחילים למלמל את פרק התהילים המוכר.

´´בכל יום אברכך"

הוא שומע מצד אחד,

"חנון ורחום ה´"

הוא שומע מצד שני, והוא כבר ב"טוב ה´ לכל", וחושב על הארבעה שפינה קודם להדסה.

"פותח את ידיך"

והוא פורש ידיו לצדדים, מחזירם אל פיו, ומנשקם.

"צדיק ה´ בכל דרכיו"

חושב כמה נסתרות דרכי האל לעתים.

"ואנחנו נברך יה, מעתה ועד עולם הללויה"

כך מסיים החזן את פרק התהילים, והפסוק שעולה במוחו של אהרון הוא:

"לא המתים יהללו יה".

החזן מתחיל את חצי-הקדיש:

"יתגדל ויתקדש שמה רבא"

וכולם עונים אוטומטית:

"אמן",

"בחייכון וביומיכון"

הוא שומע ברקע, והוא חושב על אלה שכבר לא יזכו.

כולם אומרים בקול:

"יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעולמי עלמיא"

והחזן כבר ממשיך ברשימה הארוכה:

"יתברך וישתבח ויתפאר.."

והוא שותק.

"לעלא מן כל ברכתא ושירתא..."

והוא חושב דווקא על ה"נחמתא".

"ואמרו אמן", מסיים החזן, וכבר מתחיל "שמונה-עשרה":

"ברוך אתה ה´"

כולם עונים:

"ברוך הוא וברוך שמו"

והוא חושב בלבו: מי ברוך?

"האל הגדול הגיבור והנורא"

והוא תוהה אם היום הוא החליט להתמקד בקטע של ה"נורא".

"גומל חסדים טובים"

למי?

"ומביא גואל"

מתי?

והחזן ממשיך:

 "אתה גיבור לעולם ה´, מחייה מתים..."

והוא חושב שתהיה לו היום הרבה עבודה.

""סומך נופלים ורופא חולים...

גם בתחום הזה.

"מלך ממית ומחייה"

היום בעיקר ממית.

"ברוך אתה ה´, מחייה המתים", מסיים החזן, וכולם אומרים קדושה:

"כשם שמקדישים אותו בשמי מרום"

עוד כמה הצטרפו היום.

"קדוש, קדוש, קדוש"

וכולם מרימים רגליהם במעין קפיצה קטנה שלוש פעמים.

החזן ממשיך:

 "לדור ודור", ומסיים: "האל הקדוש"

וכולם ממשיכים בתפילת לחש.

במשך דקה הוא מנסה להתרכז בתפילה, ללא הצלחה. כל המראות והתמונות מהאירוע חוזרים אליו. הוא מנסה לעצום עיניו יותר בחוזקה, להתרכז, להתכוון יותר במילים אותן הוא ממשיך למלמל:

"רופא חולי עמו ישראל", "תקע בשופר גדול לחרותינו", "והסר ממנו יגון ואנחה",

אבל הכל חוזר אליו: צעקות הפצועים, סרחון השרפה והבשר השרוף, מראה הדם המרוח על המדרכה, קולות הסירנות הבלתי-פוסקות, והוא ממשיך למלמל בשפתיו:

"כי לישועתך קיווינו כל היום", "שמע קולנו", "והשב את העבודה לדביר ביתך",

והוא מגיע לברכת ההודאה,

מכופף ברכיו,

"מודים"

משפיל גוו,

"אנחנו"

מתרומם,

"לך"

 ואז הוא שומע באוזניו את הסירנה הנוראה המודיעה על אירוע-רב-נפגעים, קולה עולה-ויורד, כולם מתחילים לרוץ אל האמבולנסים, והוא חושב בליבו:

מי יכול להודות לו עכשיו, כשצריך לאסוף חלק מה-"אנחנו" בשפכטלים?  

13:35- תינוק. תינוק זעיר בן כחצי שנה. תינוק לבוש בגד כחול מוכתם בדם. תינוק אותו מערסלת הילה בזרועותיה, מנסה להנשימו באמבו תינוקות. זו התמונה שנחרטה במוחו של אהרון, ושהודפסה למחרת בדפים הראשונים של כל העיתונים.

במשך עשרים דקות היא ניסתה להנשימו. ניסיון חסר-טעם ומנוגד להוראות הפעולה בעת אר"ן, עד שבא רופא הנט"ן, לקח אותו מידיה, בדקו בחופזה, הניחו על הרצפה, וכיסה אותו בשמיכה.

14:50 - נוסעים, חוזרים לתחנה, הילה יושבת, שותקת, בוהה באוויר, עיניה אדומות, נראית כאילו תפרוץ בבכי כל רגע. אהרון מנסה לזרוק בדיחה:

- מה זה כחול, קטן, ויושב בפינה?, תינוק בתוך שקית פלסטיק.

הילה מסתכלת עליו במבט שמשלב תדהמה , תימהון, כעס ועצב, ושואלת:

- אין לך טיפת רגש?

- טיפה אחת וזהו.

הוא ענה.

- אתה לא מסוגל להפסיק עם הציניות הזאת?

- לא.

- ומה אם זה היה אח שלך?

- א. אין לי אחים. ו-ב. זאת בדיוק הנקודה. אסור לנו לחשוב שזה מישהו קרוב אלינו.

- אסור לנו?

- כן, אסור לנו. כי אם אנחנו נעשה את זה אז אנחנו נתמוטט.

- אני לא יכולה לתפוס את זה.

- כשאני מטפל בפצוע, אני עובד לפי הסכמות. אני מתייחס אליו כמו לבובת אנני*.

- כמו לבובה?

היא פנתה אליו, נדהמת:

- אתה לא חושב שיש לכל אחד כזה רגשות?, ומשפחה?, וחברים?

- אולי כן, ואולי לא. זה לא מעניין אותי. מבחינתי הוא עוד מקרה.

- אין לך לב?

- יש לי לב. שתי עליות, שני חדרים, קוצב ראשי...

- אוף!, לא כזה.

- אה!, כזה שמרגישים בו?

- כן.

- היה לי פעם אחד כזה.

 - והיום?

- אני לא מערב עסקים והנאה.

- מה?

- פעם הייתי בוכה מכל מקרה. הייתי בוכה כשראיתי אנשים שנפצעו קשה בתאונות-דרכים, בכיתי כשחשבתי איך תרגיש משפחה אחרי שהם יבינו שהחייאה שעשיתי לא הצליחה, בכיתי אחרי שפיניתי תינוק שנכווה בכל הגוף מדוד של מים רותחים, בכיתי במשך חודשים, ואז פשוט נמאס לי.

- נמאס לך לבכות?

- כן. נמאס לי לבכות, אז התחלתי לצחוק.

- מה, המקרים מצחיקים אותך?, מצחיק אותך לראות אישה זקנה ששברה רגל?, פשוט קורע מצחוק לראות פצוע מדמם בתאונת דרכים.

- ברור שזה לא מה שמצחיק אותי, אני לא עד כדי כך חולני

- אה, לא?

- לא, אבל זה לא אומר שאי אפשר להיות קצת ציני.

- קצת?

- הכל יחסי.

- פשוט קברת הכל מתחת לשכבות של ציניות?

- כן. כמה אפשר כבר לבכות?

- ואתה לא חושב שזה מפריע לאנשים?

- תסתכלי על כולם. פותחים את העיתון בבוקר, וקוראים על ההרוגים של אתמול. שומעים חדשות בצהרים על עוד פיגוע ועוד הרוגים. חוזרים הביתה בערב ושומעים את היריות מרחוק, או מקרוב, תלוי איפה הם גרים, הם מתים שמישהו יזרוק אליהם בדיחה, או שהם פשוט מתים.

- מצחיק מאוד.

- זאת המציאות. אנשים יוצאים בבוקר הביתה ולא יודעים אם הם יחזרו בחתיכה אחת, בלי חורים, בערב, אז מישהו צריך לעודד את כולם, לחייך, גם כשכולם מסביב בוכים.

- איזה סיבה יש לחייך?

- כי יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות. כי בבוקר השמש עדיין זורחת. כי יש בחורות יפות בעולם.

היא הסתובבה אליו בפתאומיות.

-לא את,

הוא אמר, והצביע לצד האמבולנס

-זאת שנוהגת במכונית הצהובה. 

והיא חייכה אליו, חיוך בפה מלא, לראשונה הבוקר.

-את רואה. הצלחתי לגרום לך לחייך.

אבל פניה שבו מייד למצבם הקודם, הקודר.

- ואתה המישהו הזה?, ליצן החצר?

- אני משתדל.

- משתדל?

- את חושבת שזה קל לצחוק כשכולם מסביב בוכים?, את חושבת שזה פשוט לספר בדיחה כשברקע שומעים על עוד פיגוע?, גם לי זה קשה.

-ויש משהו אמיתי מתחת לכל הציניות הזאת?

-אני מקווה.

הוא השיב.

- גם אני.

הוא הדליק את הרדיו, והגביר את הווליום.

היא העבירה מייד תחנה.

- אני לא סובלת את שלמה ארצי.

נימקה.

-תקשיבי למילים

הוא אמר, והחזיר לתחנה הקודמת.

הם הקשיבו למילים בדממה:

"תבכי לי עכשיו

תבכי אני אומר

זה כואב, זה יכאב

אבל בסוף זה ישתחרר

תבכי במקומי

אני כבר לא יכול לבכות

אני תפקידי

לנגב לך את הדמעות"

הילה פרצה בבכי חסר-מעצורים.

בוכה על כל מה שראתה ועשתה באותו יום מקולל. מזילה דמעות גדולות ומלוחות על משפחות שהפכו לשכולות באותו יום. על הורים שכל מה שנשאר להם מבנם הקטן הוא בגד כחול מוכתם בדם. על כל מה שהיה ונקטע, ועל הזיכרונות והסיוטים שיבואו ויישארו. על כל החיים הצעירים שנגדעו. על כל הקורבנות שהוקרבו לשווא. על אלוקים המתחבא ושותק. ועל כל הדברים שכבר לא נשארו לה מספיק דמעות כדי לבכות עליהם.

אהרון הושיט ידו אליה, מחזיק משהו, שואל:

- רוצה טישו?. 

ערבית

נוסע במכוניתו ללא מטרה. נוסע, לא יודע לאן. עיניו יבשות, ממוקדות בכביש. ראשון, שני, שלישי, רביעי, מאט, שלישי, שמאלה, ימינה, ישר, ממשיך, ללא כיוון ברור. נוסע, הרדיו סגור, גם החלונות. ממשיך לנסוע, גם הוא בעצמו לא יודע לאן. נכנס לרחובות צדדים, ויוצא חזרה לכבישים ראשיים. השמש שוקעת מולו מאחורי בנינים, והוא ממשיך בנסיעתו. פניו חתומים, עיניו אדומות, פיו סגור. את הפלפון הוא כיבה, גם את הביפר שלא הפסיק לרגע לצפצף מאז הבוקר, הוא סגר. נוסע, יוצא מהעיר, מאט בסיבובים, מאיץ בישורת, מביט ישר. יורד מהכביש הראשי, נכנס לכביש פתלתל, חורשת עצים משני צידיו, שרידי פריחות אחרונות כבר נובלות בצהוב של מוות, והוא ממשיך לנסוע. הכביש אפל. מדי פעם מסנוורים אותו אורות מכונית חולפת בפנסיה, אך עיניו אפילו לא ממצמצות. הוא נוסע לאט. מצפצפים לו מאחור, אבל הוא מתעלם. מכוניות עוקפות אותו, גם משאית, והוא בשלו. במוחו חולפים כל המראות והקולות שהצטברו באותו יום. תמונת האישה המבוהלת שותתת הדם, מראה התינוק הזעיר בזרועותיה של הילה, הקריאות בקשר: "כל התחנות, כל התחנות", "י-ם שישים ושבע, מקום", הסירנה הנוראית עוד מטרטרת בראשו, ריחות אבק-השריפה עוד מגרים את נחיריו. מראה הדם והאיברים הכרותים, מבטיהם ההמומים של עוברי האורח, השיחה עם הילה, הכל מתערבב בתוך קליפת מוחו, מתרוצץ כמו יתוש כלוא, והוא לא יכול לסבול את זה יותר.

הוא יורד מהכביש ונכנס לשביל עפר, המוביל אותו, אל מגרש חנייה קטן, בפאתי החורשה. הוא חונה, מכבה את האוטו, ויוצא ממנו, מתחיל לפסוע אט-אט בשבילי החורשה. הוא מרגיש את הדמעות מתחילות להצטבר בעיניו, ומתיישב, חופן את ראשו בין ידיו. הוא מנסה לבכות, אך איננו מצליח. כל המראות והקולות חולפים שוב בראשו, אך הוא, לא מצליח לבכות.

הוא נעמד, ממשיך להסתובב ללא מטרה, רגליו ניגפות באבנים, ראשו נתקל בענפים סוררים, אך הוא, לא שם לב לכל אלה, ממשיך ללכת.

הולך והולך, נזכר כי עדיין לא התפלל תפילת ערבית ומתחיל למלמל:

"והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית"

מתאמץ שלא לבכות, וממשיך:

"והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו"

נזכר במשהו ששמע פעם, על-כך שצריך להודות גם על כך שאלוקים לא מפליא בנו את כל מכותיו.

"ה´ הושיע, המלך יעננו ביום קראנו"

תענה כבר!

ממשיך ללכת, וממלמל בשפתיו:

"אשר בדברו מעריב ערבים..."

ומסיים את הברכה:

"ברוך אתה ה´ המעריב ערבים"    

תועה בסבך,

"אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת.."

ובראשו עולה עוד פסוק: "כאשר ייסר איש את בנו, ה´ אלוקיך מייסרך".

"ברוך אתה ה´ אוהב עמו ישראל"

נעמד, שם את כף ידו על עיניו, וקורא בקול גדול:

"שמע ישראל, ה´ אלוקינו, ה´ אחד"

מאריך ב"אחד", וממשיך בלחש:

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"

והדמעות מנסות לפרוץ מעיניו, אך אינן מצליחות.

"ואהבת את ה´ אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך..."

ודברי רש"י: "אפילו לוקח את נפשך", צפים במוחו.

ממשיך להתקדם בחורשה ולומר את שלושת הפרשיות, מסיים:

"ה´ אלוקיכם אמת", ומיד ממשיך: "ואמונה..."

"...האל הנפרע לנו מצרינו..."

תראה לנו את זה!

"...ולא נתן למוט רגלינו..."

ומסיים את הברכה:

"...ונאמר כי פדה ה´ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו, ברוך אתה ה´ גאל ישראל"

וממשיך: "השכיבנו..."

ממלמל את מילות הברכה ועולה בעלייה קטנה, צעד אחר צעד, מגיע לקרחת יער קטנה, רבועה, ששרידי מדורה נמצאים במרכזה, נעמד, עורך את הזרדים שמתחת לרגליו, מסיים את הברכה בתחינה:

"ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום מעתה ועד עולם, ברוך אתה ה´ שומר עמו ישראל לעד"

מתחיל את תפילת שמונה-עשרה:

שלושה צעדים לאחור, "ה´ שפתי תפתח"

אתה תפתח אותן, אני כבר לא יכול.

שלושה צעדים קדימה, "ופי יגיד תהילתך"

עוצם עיניו, משלב ידיו, מתכונן, מתרכז

"ברוך", מכופף ברכיו

""אתה", משפיל גוו, פניו כבושים באדמה, "מעפר אתה ואל עפר תשוב

"ה´", מתרומם מול כיסא כבודו

שתי רגליו צמודות כרגל מלאכים, הוא איננו מתנועע, רק לוחש את המילים:

"האל הגדול, הגיבור, והנורא אל עליון, גומל חסדים טובים"

דמעה קטנה מצליחה לפרוץ מעיניו, אך הוא מייד מתעשת.

 "מלך עוזר ומושיע ומגן"

תעזור לנו! תושיע אותנו! תגן עלינו!, אנחנו כבר לא יכולים.

וחותם את הברכה: "ברוך אתה ה´ מגן אברהם", ושוב כורע ומשתווה ומודה.

"אתה גיבור לעולם ה´ מחייה מתים"

וחושב על ההחייאות המוצלחות שביצע.

"מכלכל חיים בחסד"

חושב על כל הנסים הקטנים הקורים לנו רגע רגע, שעה שעה.

"סומך נופלים ורופא חולים"

וחושב על אותה ילדה שפינה במצב אנוש לבית-חולים, ופגש אותה לאחר חודשיים עומדת על רגליה. 

"...מי כמוך בעל גבורות, ומי דומה לך, מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה..."

והוא ממשיך להתפלל, בכוונה מרובה, כפי שלא התפלל מעולם.

"...אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה..."

ויש דברים שלא נוכל להבין

"...והחזירנו בתשובה שלמה לפניך..."

"...סלח לנו אבינו כי חטאנו..."

והוא מכה באגרוף על לבו, ומתכופף

"...מחל לנו מלכנו כי פשענו..."

ומכה ומתכופף שנית

"...ראה נא בעניינו וריבה ריבנו, ומהר לגואלנו גאולה שלמה למען שמך..."

והוא מרגיש שאין לו מילים טובות יותר לבטא זאת, מאשר המילים שנקבעו כבר לפני אלפיים שנה:

"...רפאנו ה´ ונרפא הושיענו וניוושע..."

"...וברך שנתינו כשנים הטובות..."

"...תקע בשופר גדול לחרותינו..."

"...והסר ממנו יגון ואנחה..."

"...וכל הרשעה כרגע תאבד, וכל אויבי עמך מהרה יכרתו..."

"...ועלינו יהמו רחמיך ה´ אלוקינו..."

"...ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת..."

"...כי לישועתך קיווינו כל היום..."

והוא מגיע לברכת "שמע קולנו", והוא כולו רועד, עיניו עצומות בחוזקה, גופו מתנדנד אט-אט קדימה ואחורה, ידיו קפוצות לאגרופים, חולצתו כבר ספוגה זיעה, ורק עיניו מסרבות עדיין לבכות.

והוא לוחש את המילים באיטיות, שפתיו  מבטאות כל מילה ומילה, מאריכות אותן, כמסרבות להיפרד

מהן:

"שמע קולנו ה´ אלוקינו חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי אל שומע תפילה ותחנונים אתה, ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, חננו ועננו ושמע תפילתנו"

וכאן הוא מגיע לאותה משבצת אותה השאירו חז"לינו לתפילה האישית, האינטימית, הזועקת,

והוא נפרד לרגע מהנוסח המקובל, וחושב שמה שקשה לו כל-כך, הוא שהוא לא יודע אם אכן תפילותיו יתקבלו. הוא מרגיש שאלוקים מקשיב לו, שומע אותו מבעד לעננים, אך הוא מייחל לתשובה:

תעשה איזה סימן,

כך הוא צועק במחשבתו

תגיד לי כן, תנענע לי עם הראש, תעשה משהו, אתה יודע כמה קשה לי, אתה יודע בדיוק מה אני מרגיש, תעזור לי!

והוא חוזר לנוסח המקובל, וחותם את הברכה:

"כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים, ברוך אתה ה´ שומע תפילה"

והוא לוקח נשימה עמוקה, מיישר את חולצתו, מותח את ציציותיו, וממשיך:

"רצה ה´ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם"

והוא מרגיש את הדמעות מתחילות להתרכז בצידי עיניו,

"והשב את העבודה לדביר ביתך"

והוא בולע את הרוק שהצטבר בגרונו.

"ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון..."

הוא אומר בקול גדול, והדמעות פורצות מעיניו בזרם גדול בלתי-ניתן לעצירה, והוא מרגיש כיצד הן מרטיבות וממליחות את נפשו המיוסרת באותה ברית מלח, ואז הוא פורש ידיו למרומים, מרים ראשו, פושט גרונו, כמחכה למאכלת, והוא חש את נפשו עולה בסערה השמיימה, באש המוקד, כקורבן, בנהרות של בכי.

ואלוקים, ניגב את הדמעות מעיניו, הריח את ריח הניחוח אל קרבו, ואמר בלבו שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה ואת האדם.

 "...המימרא: "ואשי ישראל", מחוברת למטה עם תיבת "ותפילתם". תחינת העבודה נוהגת היום כמו לפנים. שום דבר לא נשתנה עם חורבן בית-המקדש וביטול ההקרבה הממשית. גם עכשיו אנו מקריבים קרבן לה´ - אותו הקורבן הגדול והנורא מוציא את האדם מיישותו על מזבח מטאפיסי טראנסדצנטי. כשאדם מישראל אומר תפילת "רצה", אינו מתכוון לסיפוק הצרכים ומילוי המאווים שעליהם שפך שיח ותחנון בברכות האמצעיות. על זה כבר התפלל בברכת "שמע קולנו". כשהוא מגיע ל"רצה", אין "זוטות" כאלו מעניינות אותו. נפשו בשאלה עמוקה וגדולה החובקת זרועות עולם: הוא מבקש מאת הקב"ה לקבל את הקורבן הנתון שהקריב זה עתה, לקבל את הוויתו המושבת לאלוקים, המתדבקת באין-סוף ומחברת את עצמותה בכסא הכבוד. הקב"ה "רוצה" מנחת נפש שכזאת. הוא לוקח את המנחה ומחזירה אחרי כן למביא המנחה. המתפלל מבטל את עצמו כדי לזכות בעצמו. ומתוך התפילה יוצא האדם מחושל ומורם ונישא במוצאו את גאולתו באובדן-עצמו ובמציאת-עצמו."                                        (הרי"ד סולובייצ´יק , "רעיונות על התפילה").

שחרית

5:40 - כמנהגו מדי בוקר, מתעורר, אומר "מודה אני", קם מהמיטה והולך לאמבטיה, שוטף פניו, נוטל ידיו ומברך, עושה את צרכיו, שוטף ידיו ומברך "אשר יצר", מצחצח שיניו, חוזר לחדרו, לובש את המכנסיים הכחולים, חגורה, ציצית, חולצת הכפתורים הלבנה עם הסמל ותג השם, אקדח בצד ימין, ביפר ולדרמן בצד שמאל, פותח את הארון, לוקח את התפילין בידו, ויוצא מן הבית לעוד יום שגרתי...

   סוף    

                                              מילון מונחים

הבהרה: מילון מונחים קצר זה נועד אך ורק להבהיר מספר מונחים בסיפור ולאפשר קריאה שוטפת, והוא איננו כתוב בצורה מקצועית.

תיק אמבו- תיק הנמצא בכל אמבולנס (בד"כ בצבע כחול או כתום) המכיל: אמבו (ראה בהמשך), סקשן (מכשיר לשאיבת הפרשות), מנתבי-אוויר, עירוי ותחבושות.

אמבו- מפוח הנשמה ידני. נקרא כך על שם החברה המייצרת אותו. משמש להנשמת חולים לא-נושמים. קיים גם בגרסא קטנה יותר (אמבו תינוקות), להנשמת תינוקות.

שקית העשרה- שקית פלסטיק המתחברת לאמבו ומאפשרת הנשמה בריכוז חמצן גבוה.

תיק חובש- בכל אמבולנס יש שניים כאלה. מכיל מגוון תחבושות וכן עירוי.

ערכת לידה- ערכה המצויה באמבולנס למקרה של לידה, מכילה סדינים סטריליים ועוד מספר פריטים.

אר"ן (ארוע רב נפגעים) - מצב בו מספר הנפגעים באירוע עולה על מספר המטפלים. לרוב מגדירים אר"ן כארוע שיש בו מעל 15 נפגעים.

נט"ן (ניידת טיפול נמרץ)- אמבולנס עם ציוד רב ומתוחכם יותר וצוות רפואי מקצועי יותר.

רולרים - האורות המהבהבים שעל גג רכבי החירום (קוז´אקים).

תער"ן (תחנת עזרה ראשונה ניידת)- מחסן ציוד גדול על גלגלים, המכיל תיקי אמבו, תיקי חובש, בלוני חמצן, קרשי גב, וכו´. נעשה בה שימוש רק בארני"ם.

הצלה - ארגון מתנדבים חרדי הפועל במסגרת מד"א ומעמיד מערך חובשים-כוננים לשעת חירום.

קרש גב (לוח שדרה)- לוח עשוי עץ או מתכת, מיועד לקיבוע פצוע שיש חשש לפגיעה בעמוד השדרה שלו.

PHTLS- סכמת הטיפול המקובלת בארץ ובעולם לטיפול בנפגעי טראומה. מכילה עשרה שלבים בשני סבבים.

שט"ד (שטף-דם)- יציאת הדם מכליו.

בובת אנני - בובת פלסטיק המשמשת לתרגול החייאה.