במוצש"ק 'יתרו' השקתי קובץ פרי עטי - 148 עמודים של סיפורים, שירים, קטעים, דרשות, דם, יזע ודמעות. מצ"ב קצת דברים שנאמרו ושלא נאמרו בערב ההשקה)

זקני טרם הלבין, וראיתי, כמאמר חז"ל, עולם בנוי וחרב ובנוי. (הרב יהודה עמיטל)

עדיין אין לי זקן, ועולמי כבר נבנה, ונחרב ונבנה

עולם בנוי

תמונה ראשונה – ילד כבן 4 מסתכל למרחק, שערו בהיר, עיניו בוהות לחלל, ידיו פרושות מעט, כל כולו אומר טוהר, תום.

התמימות הראשונה לא יודעת שהיא תמימות. היא טבעית, אין בה טיפה של זיוף, של ריחוק, של הסתכלות מבחוץ, היא אמיתית. תפילה שבוקעת מהלב בלי מחיצות. תמימות שלאחר שהיא נשברת אי-אפשר להיזכר בה באמת, אי אפשר לתאר אותה. כי כל זיכרון שכזה, כל ניסיון תיאור, כבר מגיע ממקום שיודע, שמודע לאפשרות השנייה, לצד האפל של הירח, לחורבן, ל

עולם חרב

תמונה שנייה – חייל עומד לבדו בבית-כנסת, שלהי יום הכיפורים, ליבו מרוסק, השמש מתחילה לשקוע מאחורי גבו אל הים, והוא מנסה לפרוץ את השערים, ונתקע. והוא מנסה בשנית, וצועק שה' הוא האלוקים, והוא נשאר בחוץ, והחשכה נופלת, ואלוקים שותק.

החורבן הוא תחושת הניתוק, חוסר הקשר, היעדר היכולת לדבר – לא כי אין מילים, אלא כי אין אף אחד שיקשיב. הרגשה שעשית את כל, או לפחות רוב מה שיכולת – ולא הצלחת. החורבן שובר את המציאות שהכרת, הורס אותה בצורה הכי קשה, הכי אכזרית, כמו

ועולם בנוי

תמונה שלישית – חתן רוקד בחתונתו, אהבתו סביביו, חבריו מקיפים אותו, שכינה שורה מעל ראשו, ולפתע חולף זיק של זיכרון וכאב בזוית חיוכו הגדול, וריקודו מואט מעט, ונפשו מתכווצת בקרבה, ואז שמחתו שוב נפתחת, רגליו חוזרות להימתח, והוא ממשיך לרקוד את ריקוד הגאולה.

"ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" - כי מי שפוקח עיניו ושכלו לעולם הסובב, לומד אך כואב, מבין אך סובל, ואומר הרבי מקוצק: "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – ואף על פי כן.

החזרה לתמימות השנייה היא היכולת לומר "ואף על פי כן". היכולת לאהוב על אף הפגיעה, היכולת להקשר על אף הפרידה, היכולת לשמוח על אף הכאב, היכולת להאמין על אף הפרת האמון.

התמימות השנייה לעולם לא תוכל לשוב למקום של התמימות הראשונה. היא תמימות שמודעת לחורבן, תמימות שמודעת לעצמה, ובכל זאת, ואף על פי כן, בוחרת להיות תמימה, מחליטה ל

תמונה רביעית – אישה ואיש, עוטי שמחה וצלקות זיכרון, פוסעים יחד, יוצאים מתחת חופה, הולכים לבנות עולם.