היו היתה לפני שנים רבות, מדינה רחוקה וקטנה, ושמה "ארץ הרגשות". כשמה כן היתה. ארץ שכל תושביה תחושות ורגשות.

אפילו הנוף בעצמו היה מורכב מתחושות:
ההר הגבוה ביותר היה "פסגת השאיפות", וכל תושבי הארץ ניסו לטפס על הר זה ולהגיע לראשו. בנוסף, התושבים פחדו תמיד מנפילה לתהום הנשיה. לחוף המדינה שכן ים של דמעות, והנהרות שזרמו ליד ביתה של אהבה זכו לכינוי "לא ישטפוה".

יום אחד, התכנסה מועצת העיר לישיבה דחופה.
      "צריך לעשות פה משהו מעניין", הודיע מר אחריות, ראש המועצה. "חסרה פה ההתרגשות שהיתה בעבר. היא נעלמה מאז שמר שיעמום עלה לשלטון."
       "נכון. אז מה אפשר לעשות?" שאל סקרנות.
       "אני יודע!" הכריז התלהבות. "נארגן תחרות ובה נכתיר את מלכי הרגשות!"
חברי המועצה הראו התעניינות, והתחילו לתכנן את האירוע. בסוף הישיבה הגיעו החברים להחלטה:
 בתחרות יבחרו שתי הרגשות- הטובה ביותר, והקשה ביותר. התחרות תהיה פתוחה לכל תושבי המדינה, וחבר השופטים יבחר את המנצחים לפי כמה קריטריונים: אופי התחושה, טענתה לגבי למה דווקא לה מגיע תואר זה, ובעיקר- לפי תגובות הקהל לאותה ההרגשה.

תוך ימים ספורים, הידיעה על התחרות הגיעה לכל פינות הארץ.
ביום התחרות, התכנסו בכיכר עיר הבירה כל המתחרים (וגם שאר התחושות; הרי כולם רצו לדעת מי ינצח).

תחילה התקיימה תחרות התחושה הטובה ביותר. השופטים- מר אובייקטיבי, מר שיפוטי, ובשביל האיזון, מר התחשבות- התיישבו בסמוך לבמה.

המשתתפת הראשונה, שקפצה בפתאומיות לבמה, היתה הפתעה. הקהל, כצפוי, היה מופתע. השופטים הסתכלו על הפתעה. היא היתה כתומה, נמוכה וחייכנית. קופצנית וחביבה.
       "המממ..." אמרו השופטים בינם לבין עצמם. "אומנם זאת הרגשה טובה, אבל בכל זאת חסר פה משהו". הם רשמו את מסקנותיהם על הדף וקראו למשתתף הבא.

בחור גבוה ושזוף עלה לבמה. הוא לבש בגדים צבעוניים ונוחים ונראה מבסוט מהחיים. "אהלן, אני חופש", הציג את עצמו. "דוגרי- אין תחושה טובה יותר. עם חופש עושים מה שרוצים, מתי שרוצים, ונהנים מזה." השופטים הסתכלו על הקהל, שנראה מרוצה מאד. אך גם פה, היה משהו חסר. השופטים החליטו לחכות ולראות מי עוד יגיע, ובינתיים רשם לפניו את המסקנות.

בהמשך התחרות עלו לבמה תחושות רבות- שמחה, התלהבות, הצלחה, צחוק, התרגשות, סיפוק, ועוד; אך השופטים עדיין לא היו מרוצים.

אחרונה חביבה, עלתה לבמה אהבה. (האמת, שהיא מוכרת גם בשמות אחרים- אחוה, רעות, תשוקה ועוד- אבל לעיניינו נקרא לה אהבה. )
השופטים הסתכלו על הקהל. חלקם נראו שמחים, אחרים מלאי התלהבות, חלק אף צחקו ולרובם ראו על הפנים תחושת סיפוק גדולה.
לא היה לשופטים קשה להחליט, ומיד הכתירו את אהבה כמנצחת.

*********

       "כעת", הודיע נציג חבר השופטים, "נעבור לחלק השני של הערב." השופט ביקש שכל מועמד יציג את עצמו ויסביר מדוע, לדעתו, הוא המתאים לתואר התחושה הקשה. ( אולי לנו זה נראה מוזר, אך לחלק זה של התחרות הגיעו משתתפים רבים. כנראה תחושות רבות חשבו שהתואר צריך להיות שלהם.)

ראשון, עלה לבמה כעס, רגש אדום, דוקרני, ולא נעים. "לי מגיע התואר ללא ספק!" צעק כעס. "אפילו הרמב"ם, שדגל בדרך האמצע- קרא להתרחק ממני לגמרי. זה לא טיעון מספיק חזק?"
השופטים הסתכלו זה על זה ורשמו לפניהם את דברי כעס.

אחריו, עלה עצב לבמה. הפעם, לא היה צורך בהסברים. השופטים ראו במהרה את מהות ההרגשה לפי פרצופיהם של היושבים בקהל. "תודה", אמרו לעצב. "אתה יכול לרדת מהבמה."
עצב הזיל דמעה, ירד באיטיות מהבמה, וישב במקומו.

בהמשך התחרות עלו לבמה עוד תחושות רבות: כאב, דאגה, געגוע ועוד. אפילו שברון לב, שהשתחרר לא מזמן מבית החולים, הגיע לתחרות.
לקראת סוף הערב עלתה לבמה שנאה. רגש שחור עם חולצה אדומה, ועור חם.

      "תחשבו על זה," אמרה לשופטים. "אם האהבה זכתה בתחרות הקודמת, הגיוני שאני, ההפך ממנה- אזכה בתחרות זו."
השופטים הנהנו בהסכמה, ורשמו את דבריה על הדף.
השופטים התחילו לשוחח בינהם על מנת לקבוע מי הזוכה.
ופתאום הם שמו לב, שנותרה על הבמה עוד מועמדת אחת, שישבה לבדה בקצה הבמה. היא היתה אפורה ורזה ופניה היו חסרי הבעה לחלוטין.
      "סליחה", פנו אליה, "מי את?"
      "אני אכזבה" ענתה.
השופטים הסתכלו על הקהל. נעלם הכעס והעצב, הגעגוע, הכאב, ואפילו השנאה החזקה כל כך-
ונותר כלום אחד גדול.

ברגע אחד, השופטים הבינו.

בפנים קרות וחסרות הבעה, ובקול חלש ומונוטוני, הכריזו השופטים על המנצחת.