לפני שבוע הסתפרתי.
תלתל אחרי תלתל גלשו אל הרצפה.
רציתי לאסוף כל אחד. להרים אותו. להיפרד כמו שצריך. אבל במקום זה, אספתי את כולם יחד לכף האשפה וזרקתי לפח הגדול שבמטבח.
אחותי אמרה שיצא לה קצת עקום, וצריך לחתוך עוד מפה ומפה, אבל באמת, זה בכלל לא נורא.
ואני שמעתי את המספריים, גוזרות וחותכות, ננעצות שוב ושוב בבשר החי.
ועוד תלתלים נשרו לריצפה הקרה. בשקט, בלי קול.
ניסיתי לבלוע את הדמעות, אבל הן, כמו התלתלים הצטברו לתלולית קטנה המאיימת לפרוץ את שלוות נפשי.
וחשבתי לעצמי- הנה אני נפרדת מחלק ממני.
והדמעות שקודם ישבו להן בשקט, החלו לטפטף במורד לחיי. הן הרטיבו את הריצפה ויצרו להן יחד ספק בוץ, ספק בריכה.
ורק אחותי שאלה- למה את בוכה?
תגובות