"תשתה, תשתה, זה בשבילך", אמרה לי ליזה. אני לא זוכר רגע אחר בחיים שלי, שבו הבנתי כל כך הרבה דברים בבת אחת – שבאמת עשיתי את זה, טסתי למוזמביק כדי לפגוש את האשה הזאת רק בגלל שחלמתי עליה בלילה, שהלכתי 340 קילומטר ברגל (אין כל דרך אחרת להגיע לכפר הזה, ווּלַאג'), שבאמת מצאתי את הכפר הזה בלי אף סיוע, שישנתי עכשיו עשרים ותשע שעות רצוף, ושהנוזל הצהבהב הזה מיועד לשתייה. היה לזה טעם מוזר, אבל זה היה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להעביר את כאב הראש שאחז בי פתאום. ליזה חייכה אליי: "אתה מעווה את פניך בדיוק כמו שחואן היה עושה כשהייתי מכינה לו את הצ'יראד... איך אתה מרגיש?" "אני... בסדר..." גמגמתי, מסתכל על הסביבה החדשה. כל הציורים על הקיר בחדר שבו התעוררתי עתה, הם של גבר צעיר, יפה תואר, מבט רציני וחודר בעיניו. חואן, אמרתי לעצמי מהופנט. "חואן כבר לא גר פה", היא אמרה כקוראת את מחשבותיי. "הוא יצא מפה כשהיה בגילך בערך, לפני שש עשרה שנה, ולא ראיתי אותו מאז. כשאנטוניו נפטר, נשארתי לבד". היא דיברה על חואן ועל אנטוניו כאילו אני אמור להכיר אותם. "מדוע הוא עזב?", שאלתי, והיא השפילה מבט. לא הייתי צריך לשאול. "הוא הלך ללמוד פסיכודינמיקה אנליטית באוניברסיטה של בוסטון. הוא היה ילד מאוד מוזר, חואן. הוא תמיד היה ממש בסדר עם כולם, לא הלך מכות, אבל גם לא שיחק. תראה, הוא מאוד התעניין ביחסי בני אדם, אבל לא היה שותף בהם... אתה מבין אותי? לא, אתה לא מבין. תאר לך שכששניים היו רבים, ממש ללא רחמים, היה חואן מביט בהם ורושם במחברתו בקדחתנות את פרטי המריבה ומנתח – למה חורחֶה בעט בלינו בזווית הזו ולא באחרת, למה לינו היכה בו באוזנו ולא במצחו... הוא צפה גם על בעלי חיים, יש לו מחברת שלמה שבה הוא מתאר את מערכות היחסים בקן נמלים, בוא תראה." מחברת בהחלט מרשימה. תרשימים, טְבָלות. "יום אחד הגיע חואן הביתה נרגש. הוא סיפר לאנטוניו ולי על כנס מדענים צעירים שיתקיים במאפּוּטוֹ, הבירה, חודשיים לאחר מכן, ושהוא הולך לייצג את וולאג' עם המחברות שלו. כל העניין היה נראה לי די מפוקפק, אבל אני זוכרת שהדבר שהכי הטריד אותי הוא שחואן ילך לבד כל הדרך למאפוטו. ניסיתי להניא אותו מההליכה המסוכנת הזו, אך הוא משך בכתפיו, ואמר: 'תבואו אתי אם אתם רוצים'. "הכנס היה הצלחה מרשימה. התגליות של חואן סוקרו בהרחבה בעיתוני מוזמביק, ומו"ל חשוב לקח על עצמו לעשות מהמחברות של חואן ספר. הם קראו לו 'פסיכודינמיקה'. הספר נמכר יפה... "ואז הגיעה הפנייה מאוניברסיטת בוסטון. נציג מטעמה נסע במיוחד למאפוטו לפגוש אותנו, יומיים לפני שעמדנו לחזור לכפר. לא אמרתי לך, בשל הצלחתו של הכנס, הפרסום, הספר וכל זה, נשארנו במאפוטו כשמונה חודשים, כשאני כל הזמן רוצה לחזור, ואנטוניו אומר לי 'ליזה, הילד שלנו פורח, את לא רואה? עוד מעט נחזור ליזוש, עוד קצת... "הנציג מבוסטון דיבר פורטוגלית רהוטה. הוא דיבר על תוכנית מיוחדת שהם מתכננים להתחיל באוניברסיטה בשנה הקרובה, שבה יעסקו במשמעויות סוציולוגיות, כלכליות ופיסיקליות של מחקרים, דוגמת המחקר של חואן שלנו. הוא הביע נכונות להעניק לחואן מלגת לימודים גבוהה, ואפשרויות קידום מפתות, ובלבד שיבוא ללמוד שם. מכיוון שחואן היה רק בן 14, ולא ידע אנגלית, וגם אנחנו רצינו לגדל את הבן שלנו עוד קצת, סיכמנו שנחכה עוד ארבע שנים, בינתיים חואן יגדל קצת, ילמד אנגלית, ואז נשלח אותו. ההוא מבוסטון התפתל קצת, לא התחייב שהתוכנית עדיין תתקיים... אבל לא הייתה לו ברירה. חזרנו לוולאג'. "לו השתתף חואן בשיחה, היה מתעקש לצאת מייד ללימודים. אך מכיוון שלא כך היה, סיפרנו לו שההצעה הייתה רק לעוד ארבע שנים. הוא המשיך לחקור, ולמד גם אנגלית ומקצועות שונים שאף אחד בכפר לא שמע עליהם, וביום הולדתו השמונה עשר, השכים בבוקר, שתה כוס צ'יראד והלך. כמה שנים אחר-כך, חלה אנטוניו ומת." "וזהו, לא ביקר אתכם יותר?" "לא; פעם חלמתי שהוא צועק עליי, שהוא שמע שעיכבנו את ההתקדמות שלו באוניברסיטה בארבע שנים, ומזה הוא גזר שאנחנו לא גאים במה שהוא עושה, בעיסוק שלו. אולי זו הסיבה שהוא לא מגיע לבקר." רציתי לומר לה, שחלומות הם שטויות, אך... גם אני הגעתי עד הכפר רק בגלל חלום. אז מה יכולתי לעשות? שתיתי עוד כוס צ'יראד. משקה מעניין.