בהתחלה נראה כה קרוב. רק לטפס קצת על הגבעה הסמוכה - ולהגיע.
החלטתי לנסות, ופתאום - ככל שהתקדמתי לעבר המקום הנכסף,
שבו נושקת תכלת האינסוף לעולם הקטן שלי, התרחק הוא ממני.
הייתי מתוסכלת. הבטתי על המרחקים העצומים, שהיו בין הגבעה שלי לבין השמים, ואז גיליתי - השמים הם לא הגבול.
הגבעה היתה הצלחה, כי היא נתנה לי להציץ אל הדרך הארוכה שעלי עוד לעשות, ולהבין שגם לדרך ולדברים שאלמד בה יש משמעות.
המשכתי, יודעת שאסור להסתפק בשמים הנמוכים של הגבעה.
להתקדם, ושוב לראות את האופק מתרחק, כמו בלתי מושג, וללמוד בדרך הארוכה, הקשה והיפהפיה, שהאופק לא מתרחק - הוא מתרחב.
כי ככל שנלמד - נדע יותר, וככל שנדע, נדע כמה הרבה עוד עלינו ללמוד.
להמשיך ללכת, לשאוף, לעולם לא לעצור!
לעולם לא להסתפק במה שכבר עברנו, רק אם נתעקש להתקדם ולעלות, נגיע.
וכשנגיע, מותשים, ונושיט את היד לנגוע בתלת הנצח - אז, נדע שחיינו לא לשוא.
ועכשיו, אחרי שחלפה עוד שנה של הליכה בדרך, שלמדנו בה ככ הרבה על המסלול שלנו ועל עצמנו, זה הזמן להזכר - לאן בעצם אנחנו הולכים, למה, והאם הספקנו, והאם נספיק, ושוב לזכור - לא נעצור!
תגובות