ציפית היתה ילדה בלתי נסבלת.
אמה אמרה לה את זה עוד כשהיתה ילדה קטנה.
"עוד כשהיתה ילדה קטנה" (הערת המחבר - שכחתי נקודותיים במשפט הקודם)
"אמא אני לא מבינה על מה את מדברת"
"חונה הבת של השכנים היתה כזאת גם כשהיתה קטנה"
"וכשאני הייתי קטנה , מה הייתי?"
"מחק ריחני וצבע ממתכת"
"צבע ממתכת?" זעקה ציפית
"הא, כן, זה מה שמטריד אותך במה שאמרתי לך עכשיו?"
"אז למה קראתם לי ציפית?"
(כאן יגיע משחק מילים די צפוי)
"אני לא מבינה, מה ציפית?" ענתה אמא
"חשבתי אולי על השם נועה."
"ועכשיו אני יכולה לנחש על מה חשבת?"
"בוודאי אמא"
"יהושע, היא חשבה על השם נועה!"
יהושע היה נחש.
אמא גם.
יהושע גדל בבית טוב , כזה עם ארבע קירות בכל חדר.
לאחר מכן, עבר חוויה טראומטית ועוד מספר רמזורים ובמחלף השלישי ירד. הוא מצא את עצמו בחנות לתשמישי קדושה:
"שלום וברכה!"
"איזה ברכה אדוני?"
"חגים מוזמנים בששון!"
"הו לא, מזל, ברכה, יהושע הנחש הזה הזמין את חגים אלינו לשבת."
"לשבת על מה?" צעקה מזל מהמטבח.
"אני חושב שהן מכירות אותי ממש טוב!" אמר יהושע למר שביץ´
"אז למה חשת צורך לציין את זה?"
"כי צעקת לאשתך וביתך (חשיפת פרטי אקספוזיציה קריטיים) ´ יהושע הנחש הזה, ברור שאני הנחש הזה, אין עוד נחש שקוראים לו יהושע.
יכולת לוותר על ה´זה´"

ברכה היתה בחורה מן המניין, לאחר שעזבה הם כבר לא יכלו להתפלל.
פרט לזה, היתה לה נקודת חן ענקית על העפעף.
יהושע תהה למה קוראים לזה נקודת חן, הוא ניסה לחפש מספר הסברים הגיונים  אך נכשל בכולם:
"חן" קרא בקול מהוסס.
"כן מר יהושע הנחש הזה!" ענתה חן, הנקודה על העפעף.
"עכשיו אני מבין למה קוראים לך נקודת חן, את מוכנה להפסיק לקרוא לי ´הזה´"
"אבל קראתי לך יהושע הנחש הזה , לא הזה"

חן שמה עין על תשמישי הקדושה, זו לא היתה העין שלה ולמרות זאת הרגישה רמה מסויימת של בעלות על העין של ברכה.
(נ.ב - נזכרתי בדוור: בשורה 10 נפלה טעות, היא אושפזה במצב קשה ועכשיו היא בפיזיוטרפיה)

חן רצתה להיות נחש, אבל ידעה שגורלה נגזר, כיוון שהיה קופון של 40% הנחה לרכישת בשמים בסופר-פארם (ט.ל.ח. בתוקף עד 23.15.20)
היא נסעה למקום רחוק וגילתה שם קרוב רחוק
 באותו רגע הוא הפך להיות קרוב קרוב והיא הרגישה חסרת תועלת וחזרה.