ובפרוס שנת הלימודים החדשה היה הרב דריידל חוכך בדעתו הכיצד יפרוס מרותו על התלמידים הרכים של כיתה ט' הפותחים את אחד המחזורים הרבים בישיבת הרב ירחמיאל, הכיצד יכניס בהם פחד ויראה לפני כסא כבודו שהיה מוצב בכניסה לכיתה והכיצד יכניס בהם יראה ורתת לפני ימים נוראים הבאים עליהם ועליו לטובה ולששון ושמחה, שהרי נאמר כי הדגים שבמים רועדים משנכנס חודש זה,ואיך לא יפחדו מפניו שהוא הדריידל הגדול נוקט בשיטת בלבל ומשול ולא מניח מקום לחשוב כי דרכיו ידועות.והיה אם היה מוסר להם שיכינו סיכום של פרק טו', ותלמידיו הכינו אמנם שיעורים בדף טו' שבמסכת גיטין הנלמדת, היה רוגן מדוע לא עשו גם את דף טו' שבמסכת עבודה זרה, וכהנה וכהנה. ומכיוון שבעל ניסיון עצום ורב היה, שהרי לימד במקום אולי מימי המנדט ואף יותר, היה לוקח על עצמו ללמד את הכיתה הצעירה למען הכנס בהם פחד מדמותו הסגאית ומעלת ההוד וההדר משל היה דין דין השופט או טוב טוב הגמד עליהם השלום, אלא שהאחרונים הלכו במידת החסד והוא הילך עם התלמידים ועם עובדיו במידת הדין, מבחינת יקוב הדין את ההר. משנה לשנה גברו תרגילי היראה שהכניס בתלמידיו החדשים והמופתעים, יום אחד היה נכנס לכיתה מן הדלת הראשית כשהוא לבוש בחלוק אטלס שחור ובכובע טורקי כשהוא צורח על תלמיד שאכל פיתה בעמבה וכל מי שצחק על מראהו "הועף" הבייתה עד חלוף זעם, יום אחר העמיד סולם אל קומת כיתה ט' ונכנס לתלמידיו בדרך החלון, וביום שאחריו נכנס דרך הדלת האחורית כשהוא מפתיע זוג תלמידים שובבים שזרקו האחד על השני בערעלה'ך (מן קוצים דביקים כאלו)ואז כמובן העיף אותם לכמה ימים בהראותו את קולו וגבורתו. ופעם אחת סידר מכשיר אומגה מהבניין הסמוך אשר הכניס אותו ביעף אל כיתת התלמידים ההמומים,בעוד הוא חולף על פני בני זוג שעסוקים היו בריב קולני,התלמידים נמלאו יראה מן הכניסה הבלתי צפויה של דריידל אל הכיתה אלא שהדיירים של אותו בניין זעמו על החדירה לפרטיותם,והבעל שהיה ערס כבד עם לא פחות מחמש עשרה גורמטים נכנס לישיבה עם תחתוני בוקסר וגופיה ובקול צעקה שנשמע למרחוק רב עם דריידל בריב קולני עד כי הגיעו הדברים לכך שדריידל הושפל ביודעין מול תלמידי כיתתו ואף תבעו את דריידל בבית משפט לפני השופטת ברכה נאור, עד שהגיעו אתו לתובענה כספית. וכשהיה יותר צעיר, הלך דריידל למכשפה הפולניה זלדה משכונת מחלול והיא מכרה לו מטאטא תעופה בטבין וטקילין, ואז ניסה דריידל להיכנס לכיתה בטיסה עם המטאטא אך לרוע המזל ברגע שניסה לעוף עליו, לא היו הרוחות במיטבן והוא נפל מגובה חצי קומה ושכב שבוע שלם עם גבס על הרגל ועל היד. ובשנה שבה החל סיפורנו היה דריידל זקן תרח אולי בן מאה ואולי יותר ובכל זאת לא היו תעלוליו לו לזרא ומפאת קומתו הנמוכה נהג להתחפש לילד קטון ולהסתודד בין התלמידים עם שהיה תופס אותם בקלקלתם. בייחוד חרו לו הנערים השובבים ולנסי ואשכנזי שהיו מדברים במן ניב מוזר ומצלצל שלא ידע לדבר והיה לו לזרא מכיוון שחש כי הם מלגלגים עליו מאחורי הגב ומשפילים את כבודו, הוא צעק עליהם מספר פעמים למען ישפיט אותם לכבודו אך לא עזר לו במאום. וכן היה צערו כי ידע רק עברית ויידיש ולא שפות אחרות ובייחוד יצא צערו ולא יכל לישון ואשתו ציפקה ניסתה לנחמו, אך לשוא. יום אחד שמע את אחד משליחי המכבסה(שהיו עובדים עם ישיבת ירחמיאל) ששמו היה יוחאי מדבר את אותה שפה בגאון ובמרץ כשהוא משוחח בטלפון עם אשתו האהובה אלגריה, ודריידל לא ידע את נפשו והוא ניתק בגסות את השיחה של יוחאי כשהוא מהמם אותו. יוחאי קשישא הביט בו בעצבים מהולים באיפוק ודריידל שאל: "תגיד, איזו מן שפה זו? אני מיית ללמוד אותה, למד אותי, למד אותי!" "זאת לדינו, שפה יהודית ספרדית" אמר יוחאי. ודריידל התרגש: "א גוט יום טוב רב יוחאי, סופסוף מצאתי את השפה שצוחקים עליי!" והוא שלא כהרגלו,חיבק את יוחאי העצבני וההמום גם יחד, הוא הציע ליוחאי להיות בלש אישי שלו ולהתחקות אחר תנועותיהם וקולותיהם של ולנסי ואשכנזי, אך יוחאי לא אבה לעזוב את משרתו הבטוחה במכבסה לטובת גחמותיו הידועות של דריידל,ודריידל התחנן ואמר: "בבקשה יוחאי, אני מיית עליך, תעשה לי געזונט ונחת רוח!" ויוחאי חכך בדעתו הכיצד יוכל להוריד את דריידל מזנבו ולהנחותו אל דרך עקלקלות יען כי הגחמאי התנהג עמו בגסות רבה ועתה היה נלהב למשהו לא ידוע. ומכיוון שכך, סיפר לו על לימוד שפה באמצעות גלולות צבע, נתן לו מספר של דוקטור מפורסם בגבעתיים בשם דוקטור ננולי. שירך דריידל חבוש השטריימל והקפוטה השחורה את דרכו בגבעת הרמב"ם עד שהגיע לבית אדום רעפים ששלט נייר קטן "ננולי" מונח על דלתו, דפק בדלת והנה הופיעה אשה בלונדינית בגיל השלושים לחייה ושפתיה צבועות בגוון התות ושמלתה הפרחונית מתנופפת ברוח. "גביירת, מיידלע, תקראי בבקשה לדוקטור ננולי" ביקש דריידל כשהוא מתקשה לבטא את השם המוזר. והאשה הביטה בו באדיבות ואמרה: "דוקטור קלאודיה ננולי, זאת אני!" "קלאודיה ננולי?" דריידל הביט בה שנית, הוא התלבט כמה שניות עד שנכנס וסיפר על רצונו ללמוד את שפת הלאדינו במהירות המירבית: "ננולי ננולי, ללמוד לדינו לא נתנו לי, אולי תלמדוני?" לאחר כמה דקות בהן נפרד מכמה אלפי שקלים נשא דריידל שקיק עור יקר המכיל שתי גלולות: אדומה ושחורה, הגלולות הבטיחו לו ידיעת שפה על בוריה, אך בהגבלה חמורה אחת: עליו לקחת את שתיהן בבת אחת ולא אחת מהן, מפני שאז תקרינה תוצאות בלתי צפויות. ודריידל שב אל הישיבה ולפני השיעור הוציא את הגלולות מנרתיק העור,שם אותם בידו וניגש אל השולחן כשהוא עוטה סדין לבן וכובע גרוזיני למען הפחד היטב את התלמידים, אך לרוע המזל, יום לפני כן שכח שם אחד התלמידים השמנים כדור אדום אחד של קרבוסילן שהיטיבו עד מאוד עם טבעתו הרפויה ובני מעיו, ואילו דריידל שנכנס דקה לפני, שם את כדוריו בהיסח הדעת על השולחן, ואז נטלם שוב וכל זאת מבלי שהוא מבחין בבלבול שנוצר. התלמידים נכנסו לכיתה והביטו במבטי יראה בדריידל, הוא הביט בהם במבט ערמומי נפנף באצבעו ובלע את שני הכדורים, פתאום שתק ונעשה אדום מעט, אחר כך הביט שנית בתלמידים ואמר: "שו האדה יא ג'מעא, ווס אן דוס? ווס א גשיין? איך פאר געסען ! וייז מיר,יוחאי איבן אל ג'חש!" הוא מלמל לעצמו מספר הברות בתימהון רב ביותר ותלמידיו לגלגו בסתר על אודות הבלבול ושכחת העברית שאחזה ברב דריידל ולאחר מכן צחקו בקול כה רם עד כי דריידל שעיניו התרוצצו בחוריהם נטל גירים מן הלוח ויידה בהם למען עשות בהם שפטים. הוא רץ לקומת המשרד כשהוא מחפש את יוחאי הערמומי, אך באותו זמן סיכם יוחאי את אחוזי הרווחים עם "דוקטור ננולי" בוילה בגבעתיים, לאחר מכן נטשו את הוילה השכורה. לאחר כשבוע שבה העברית ללשונו של דריידל ואז קונן באוזני המזכיר מררי: "הלכתי לננולי, אמרתי ננולי ננולי, אבל שומדבר לא נתנו לי!"