לפעמים מרוב מחשבות אני תוהה לעצמי לאן נעלמו הרעיונות שלי. מרוב ניתוחים אני שוכחת מה בעצם רציתי להבין.מרוב דמיונות, המציאות נראית לי הרבה יותר הזויה.אני מחכה ליום שיגיע ואני אוכל לכתוב את מה שאני,בלי כל השטויות השנונות וההסברים המלוטשים. בלי ההגדרות של מהות עצמית וחיפוש האמת ומציאת האני, בלי כל הזבל הפוסט מודרני שמשום מה אני מתעקשת להכניס אותו לכל יצירה . לכתוב פשוט את הרגש הטהור הזה,התמימות הבוסרית שפעם בעודי הייתי ילדה הייתה פורצת במלוא עוזה.אני מחפשת את המקוריות ללא חשבון ,התעוזה לחשוב הכל ולהעיז לבטא את הכל. היכולת להאמין באמת שכל יצירה שלי - בין מעשית בין מחשבתית היא הדבר הכי נפלא ומקסים שאני מסוגלת לעשות. יש לי תחושה שגם בכתיבה מצאתי את הסדר בבלאגן, כמו שבמוזיקה יש את הפינק פלויד,שכותבים יצירות שנשמעות כמו רעש גמור(בחלקן). אך אם לומדים להקשיב,שומעים סדר באנרכיה, יצירה שלמה.כך בכתיבה מצאנו לנו הכותבים את המסגרת לכל תעוזה,כביכול פרצנו את כל הגבולות הקיימים, אך בעצם אלה גבולות שאנו יצרנו במו ידינו בשביל עצמנו. וכך אנו כותבים בתוך ריבוע שיוצר תחושה של מרחב אך למעשה אנו כבולים ברעיונות של עצמנו, מסתובבים סביב אותה נקודה - שוב לכתוב על מקרה ברחוב או באוטובוס או בים, או לכתוב על פגישה עם חבר/ה אבא אמא איש זקן, או לכתוב על הקושי בכתיבה - שזה למעשה מה שאני עושה עכשיו. ואולי הנסיון שלי כעת הוא לנפץ את הריבוע ולגרום לי,לנו לחזור להיות מה שאנחנו באמת - אמיתיים ,דורשי מקוריות, לא מתפשרים על הקיים, רוצים לכתוב את מה שאנחנו. שזה במילים אחרות - לחיות את החיים בכל רגע, ללא ציפיה למה שיבוא אחר כך. אלא המפגש עם החיים הוא נתון שמתבטא בכל שניה שעוברת. כלומר - הווה ממומש.