ולא פשוט לומר שיש פה רק שחור לבן

והרי מורכבות היא כמעט מילה שניה שלי

אם רק היית מדברת, היא אמרה

והמבט הזה תפס בשורשי שערי

ומשך.

זה כאב, חשבתי, אבל אמרתי רק שזה דפוק,

בלי רגש, הרבה ליטוש, והמון שתיקות

כל פעם שאני נזכרת  במשפט הזה שלה

(לא שלה אלא שלה...)

הלב שלי פועם מחוסר אונים ועלבון

אם רק הייתי עונה לה, אבל אינני מסוגלת

אתמול עלתה בי מחשבה מטורפת

ולמה הפה שלי מדבר לפני שאני חושבת?

שד קטן שמפטפט בתוכי,

כמעט שאלתי אותו, מה הוא היה עונה?

אני לא רוצה לדעת.

לעיתים תכופות, תכופות מידי עולה בי המחשבה

שכולנו היינו צריכים להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים,

איך יכול להיות שאנחנו כולנו ביחד, באותו מקום

כבר כל כך הרבה שנים.

ואז אולי הוא היה משיג את השלווה הנכספת

בלב ים- ממש כמו בפנטזיה שלו

שרק לאחר שנים הבנתי שלא פסטורליה נפשו שואלת

אלא בדידות, הבדידות שאותה הוא חי גם כעת-

 רק רוצה אותה בפוזה אחרת

והיא הייתה נוסעת לעולם הגדול ומרגישה שוב,

כמו אז בימי התיכון העליזים שלה,

את החופש לעשות מה שהיא רוצה בלי מחויבות לאף אחד,

גם לא ליקרים לה.

ונזכרת שלא פשוט ומורכב,

ואינני יודעת הכול,

ומה זאת אהבה והקרבה?

שיתוף והזדקקות?

כל התשובות אצלי? בטוח שלא

להם- יש לפחות את הדרך לשאלה

ועדיין

עוד חלום ישן על אושר אין קץ ושלווה

איפשהו עוד ישנה יד קטנה מושטת בציפיה

הציפיה הארורה שאינה מניחה לי

מתי תלמדי??

ואני שומעת אותה (לא אותה אלא  אותה...)

אומרת לי- זה לא שהיא לא רוצה, היא לא יכולה

אפילו את עצמה היא איננה...

ומסתכלת מהצד על המהירות המופרזת שבה הוא חי

לגעת באינסוף להשתפשף בנצח

לאן אתה רץ? כמעט היית שם לפני זמן קצר

ואולי באמת הייאוש עמוק מידי

אז מה זה משנה אם ניסע על מאה או מאה שלושים

ולמה אנשים לא מסוגלים להשתנות בגיל כזה

למה אינם רוצים להשתנות

אולי הוא מסתכל לאחור על התהפוכות שעבר

(והיו רבות) ואינו רוצה להיות שם שוב

והיא,

אולי לא מאמינה שהייתה שם פעם.

ואני

רואה ומאמינה

וסוף סוף גם רואה את עצמי