עולה בבן יהודה והשמש קופחת, קבצנים מתחננים לשני שקל, תיירות אמריקאיות חובשות כובעים רחבי שוליים, הכיכר המשופצת שאיבדה מייחודה, מבהיקה מנקיונה מאחורי גבי, קפה רימון מימיני, קבוצת נערים בגיל העשרה חולפת על פניי, המון רעש מסביבי, המולה, העיר הזאת , שאני כל כך אוהבת מרעישה לי לפעמים יותר מידיי באוזניים. ממשיכה הלאה, לכיוון המשביר, חולפת על פני קיוסק קטן, העמוד האחורי של העיתון צועק לי כותרת פיקנטית- "למה כולם לחוצים היום להתחתן?" - למה באמת, שאלה מצוינת. מחכה לרמזור שיתחלף, רוח פתאומית מצננת את החום אך לא מיטיבה עם חצאית המעטפת אותה לבשתי. אופנה זה דבר מסוכן, במיוחד בקיץ, במיוחד כשאת דתייה. לוקחת שמאלה לגן הסוס, הפסל השחור הזה, מרגיע אותי משום מה, האצילות הזו, ברזל שחור מבהיק, שקט, עוצמה, בטחון, בדיוק מה שאני צריכה. נכנסת לשירותים ציבוריים, פוחת את הברז ומסתכלת במים נבלעים לתהום, במהירות הם מחלחלים לשם, טיפה רודפת טיפה, אני בולמת את הנפילה ושוטפת פנים. השנה הזו טסה לי, נזלה לי מהידיים, בקושי הספקתי להחיות את עצמי וכבר היא נגמרה. אני יוצאת לדשא הירוק, מחפשת גומחה קטנה שאוכל להיבלע בה, אין מקום, מספר זוגות צעירים יושבים במרחק מה זה מזה. יש מעין הרמוניה באוויר, אני מרגישה את הכימיה זורמת בין זוג לזוג, מי יותר, מי פחות. התחושה הזו, שיש להם משהו שהוא רק שלהם, וכמה שאמשיך להתבונן, לא אצליח להיות חלק מהזרימה הזו, יש דברים שנמשכים ומשתלמים רק ביחד. אי אפשר לבד. הצפירות של המכוניות מעירות אותי מהמחשבות, איך אני אחיה פה ארבע שנים? מה יהיה איתך, עיר יפיפיה שלי? כשאני צריכה את השקט שלי את נדחפת ונהדפת והחוזק של אבנייך מתערער לרעידת אדמה. זוג אחד קם והלך שלוב ידיים, רטט קל בלב. פתאום אני מבינה, שטעיתי - המחשבה שאני לא באמת פה, שאין לי חלק, היא לא נכונה. להיפך, רק ההתבוננות הזו, האוביקטיבית שלי, כשאני עדיין מבחוץ- היא מה שתגרום לי לחיות את העניין באמת כאשר אהיה בפנים. כמו שכל הזמן חשבתי שהשנה הייתה לי בועה, חממה. מקום סגור שאיפשהו לא חי את המציאות, פשוט טעיתי. השנה הייתה לי מצפה. מקום תצפית שממנו אפשר לראות בברור את הלך חיי, השאיפות, הרצונות, הצרכים. לא מקום סגור, קפוא, בדיוק להפך- מתוך השגרה של הלימוד, מתוך הבירור הנוקב, מתוך הסגירות מהעולם- פיתחתי את היכולת להתמודד עם מה שמחכה לי שם, ולהצליח ובגדול. וגם פה - היכולת הזו לדעת מה אני רוצה וצריכה, תגרום לי למצוא בסוף את מה שארצה. האביר על הסוס. שקט, עוצמה, בטחון, בדיוק מה שאני צריכה. מרימה עיניים אליו, והכחול של השמיים מחייך לי בחזרה. פתאום הרעש נשמע לי כמחול, עיר אהובה- איך יכולתי לחשוב שאבנייך ירעדו? למה כולם לחוצים היום להתחתן?