(אמנם לקח לי איזה זמן, אבל סוף סוף, ב"ה, זה מגיע - קיצו של למל..) היא נעה בקלילות, כמו נישאת על גבי השקט הנסוך בעצמותיה, מרחפת על כנפי הרוח, עטופה באפלה. מהלכת חרש, שערותיה מתבדרות ברוח, עלים מרשרשים תחת כפות רגליה היחפות, מחרישים קינות תנים וצרצורי צרצרים, והיא מאירה בנוגה בהיר-חיור, נושמת אל תוכה את הלילה ונמסה אל תוכו. אין מקום ללילותיה. פנים רבות לו ללילה, אך מכל מקום הוא לילה. בכל הגבעות יכולה היא להאזין אל השקט, לנשוב בהמית הרוח, בכל השדות יכולה היא לחוש את החושך, להתפוגג בו, ומכל מקום היא יכולה לשאת את עיניה ולהביט אל הירח, והוא מזהיר לעומתה ממעל ומניח עליה את אורו הקלוש, התמים, המתחדש. צינה מרעידה אותה להרף עין. הגשם כמעט ואינו פוסק הלילה, טובל את הכל במים. היא מרימה את ראשה השמיימה, מניחה לטיפות שיחליקו על פניה וצווארה. עוצמת את עיניה, כמו עוצרת את הזמן, לקבל את הגשם אל תוכה. היא שומעת את קולו, מתמלאת בריחו, נושמת את החיים המטפטפים עליה בחן וזורמת איתם להרוות ארץ ומלואה. מעין מפכה בה פתאום, מציף אותה באחת ועולה על כל גדותיה. בבלי דעת נפקחות עיניה, טרופות, ידיה נפרשות לצדדים, רגליה נושאות אותה והיא רצה, פניה עודן נשואות השמיימה והגשם מקפץ עליהן במחול מהיר. צללי השיחים עולים ויורדים מימינה ומשמאלה, מתחלפים כל העת במרוצתה. כל כוחות הלילה שוטפים אותה בעֹז. רק הירח נעדר, מסתתר מאחורי העננים, נגלה ונכסה, אינו יכול להביט בה ברגע הנהדר הזה. רוחה מתרוממת וגואה, יוצאת אל מעל לעננים. אור עמום מציץ אט אט ביניהם, מזדחל, מוצא לו דרך להאיר עליה, ולו מעט. היא בולעת אותו בעיניה, והוא מגיהַּ את חושך הסערה שבקרבה, מרגיע, צלול. השמים מעדו לפתע, צללו ונגדעו באיבם. היא נעמדה מיד, מנערת את בגדי הבוץ שלה לשווא. עיניה נישאו מעלה מאליהן, אך הירח כבר נעלם כליל מבעד לעבים. הגשם היסה עצמו, מטפטף מבויש, כמו מתגנב חרש אל האדמה, והרוח אף היא התלחשה פתאום. היא סבה לאחור, תרה בזעם עצור אחרי מפיל השמים. זעמה קפא רגע באויר, נדהם, אחר התפוגג ונס בבהלה. דמות נגלתה לעיניה, מוטלת בחוסר אונים, שרועה על גבי הקרקע הבוצית. היא עצמה את עיניה, מנסה להסיר מעליה את המחזה, אך הוא שב וניצב איתן לנגד עיניה הפקוחות, צללית כהה ודוממת בשחור הליל. הגשם פסק מלרדת אל האדמה, ירח הציץ עליה בין קרעי העננים, אך ליבה לא היה נתון אליו. השקט החל לצלצל באזניה בעז, והרוח שרקה חרש. היא כרעה על ברכיה ורכנה להביט. פני איש צעירות ניבטו אליה, תמימות ויפות. עצומות עיניים, מוכתמות ברפש כהה, ואורו הקלוש של הירח נח עליהן ומלבין את חורונן. היא שלחה את ידה אל מצחו בחשש. קור עז שטף ממצחו הרטוב אל ידה, עוטף אותה ומקפיא את ליבה, חודר אל כל אבריה. עיניה נטועות בפנים הלבנות בחורון מוות, ידה נחה על מצחו הרטוב והמוכתם, והצינה נושבת ממנו, קודרת, מכסה על הכל באפילה גמורה. היא ננערה, ומשכה את ידה ממצחו. מבועתת כשלה לאחור ונעמדה, עיניה עודן תקועות בו. למל פקח את עיניו, מביט סביב. לרגע לא ידע היכן הוא, או מדוע שוכב הוא כך בשדה בחשכו של ליל. הוא אימץ את מחשבותיו להאיר לו, אך לפתע הבחין בדמות תמירה הנישאת מעליו. לבושה הצחור ספוג מים ומטונף, הרוח מצליפה בשערה הארוך, האפילה עוטפת אותה מעברים והירח ניצב עליה, מטיל בפניה את חורונו המת, הלועג. ההבנה פילחה אותו באחת, והכל שב אליו, רובץ על ליבו וממלא אותו זעם. חרון איום הציף אותו, והוא קם על רגליו, עברתו שבה להתלקח בקרבו. עתה לא יוכלו לו, עתה ילחם בהם עד חרמה, דבר לא יעמוד בפניו. כאב חד בראשו ועיניו שחשכו פתאום הטילוהו חזרה ארצה, חסר אונים, חלוש ושבור. הכאב פסק לאיטו, והוא שב להבחין בצללים. הוא נשא את עיניו והביט בה דקה ארוכה, בפניה היפים, העצובים. החושך ששכן בקרבו הצטלל מעט, וקרן אור נעלמה האירה בו. אכן, הנה הם יחד, כפי שלא היו מעולם. והיא עומדת נדהמת ומביטה בו בעיניים קמות, מסומרת אל מקומה. "הנה באתי, אהובתי, הנני", החל למל, ועיניו זולגות דמעות שחושך ואור משמשים בהן. "אך ראי נא, שנינו נתונים כעת בשבי הצר. האפילה סוגרת עלינו, המים חודרים בנו והרוח שורקת לנו שריקות אימה, והירח הלזה עומד ממעל ושוחק לאידנו. אסורים אנו בידיהם, ואף אם תימצא לנו דרך להמלט מבית האסורים הזה, הנה אנוכי שבור ורצוץ מן הדרך, ואף כי עד הנה באתי להצילך, לא די כי לא אוכל לעשות זאת, אף אהיה למעמסה לך. צר לי, אהובתי, אור שמשי, אך נוצחנו שנינו, שדודים נפלנו בשבי האויב. אך לא לנו ליפול ברוחנו. הנה, רצו האויבים להפרידנו ולא עלתה בידם, ואדרבה, מתוך כך באנו להיות יחד כפי שלא היינו מעולם, שאין הם יכולים לגעת אל ליבנו פנימה. וכעת, לא נותר לנו אלא לחַיות זה את זה, ובזה נצחוננו. בתוך החושך הנורא הזה, דבר לא נותר לנו, מלבד אהבתנו. והיא חיינו, ובה כוחנו". הוא מחה את דמעותיו, מביט בדמותה המטושטשת בעדן. היא לא ידעה את נפשה. אולי מוטב היה לו לא היה פוקח את עיניו, לו לא היה פוצה את פיו. שכה רחוקים דבריו, ואף על פי כן אמיתיים ומביכים להחריד. אולי חלומות ביעותים אחזוהו, ואין הוא יודע להבדיל. ככלות הכל זה עתה קם מעלפונו, ומי ידע את אשר עבר. ועל כל פנים, לא עת היא לתהות על קנקנו, אף כי תהיות רבות יש. רחמים רבים הציפו אותה והיא רכנה שוב אליו, אוחזת את ידו בין שתי ידיה. היא הביטה הישר אל תוך עיניו הכהות. "הרגע, הרגע", לחשה לו, "ההתרגשות עלולה להזיק לך כעת. בוא, ואני אסמוך אותך. הורני את הדרך אל ביתך, והירח יצליח את דרכנו ויאיר לנו". עיניו של למל התרוצצו אנה ואנה, מבולבלות. "הירח?" מלמל. היא היסתה אותו מיד. "בוא, ואל תתן דעתך לטרוד אותך. רק הורני את הדרך וישקוט ליבך". היא סייעה בידו לקום על רגליו, כורכת את זרועה אחורי גבו ואת זרועו על כתפיה. מסך אטום איים להחשיך עליו, אך נסוג מהרה. למל נשא את עיניו למזרח. פס אור דק כבר האיר את קצה השמיים. "ובכן, שבת להאיר לנו את המאור הגדול", לחש לה למל, מסיט אליה את מבטו. "לא", אמרה, עיניה כלות אל הירח המתכסה במערב. היא הסבה ממנו את פניה, מהורהרת, חלפה על פני המזרח והשפילה את עיניה, נועצת בלמל מבט עמוק. "את שני המאורות הגדולים". והם רחקו משם, פוסעים אט אט אל עולם של לפנות בוקר. שמש מופתעת הציצה בביישנות אל ירח נעלם באופק.