אָקְטאיוֹן כליל סונטות יהונתן דוד א בבשר הצבי כּלבּי הצייד בלי חֵמְלָה קוברים שיניים, וקורעים לחתיכות פצעי מיתה, שלא ניתן עוד לאחות ובעיניי אותו מבט של בהלה אשר מבין כי זה הסוף, אין מחילה אוזלים חיי במלתעות הבטוחות בפי נותרו רק אנחות מגוחכות נפשי רוצה ליפול לתהום האפלה להירדם ולחלום על כר ירוק מתוך כאב בלתי נסבל כך לחמוק בצעדים שקטים, מחניק קול אנקה; אל הבאר המחייה אסור לירוק שיני כלבים מערבבים בשר ברוק. חלקת הקבר תישאר לעד ריקה. ב חלקת הקבר תישאר לעד ריקה לא ימצאני איש לעד, ואם ימצא ירחק מהר, כל עוד נפשו בו, במרוצה והעצים יחזירו קול הצעקה והשמועה תפשוט בעיר כמו דליקה אקטאיון מת ואין לקדמוס צאצא שמי יהפוך בפי כולם להלצה כיצד מעד ובידֵי אֶלה הוּקָע רק הכלבים אז יבָכּו את אדונם ביללה אל הירח; לחינם אילפתי לעצמי את כל הלהקה לשריקתי שלי בלבד הטו אוזנם עת ביערות דלקנו עד לקצה אונם אז שילחתים אחר צבייה חמקמקה ג אז שילחתים אחר צבייה חמקמקה וכל כלבי נאמנים, מסוכנים חדי חושים, קלי רגליים, קטלנים והקיפוה מכל עבר בשקיקה רבים מי יבתרה בּבּטן הרכה ראשון תמיד זכה ממני, לפנים, ללטיפות ולעוד כמה גינונים - האחרון זכה תמיד לצעקה. יותר מכל אהבתי לעמוד בצד תחת עצי האורנים, לראות כיצד עוסקים כּלבי בפעולת האכילה עד כי שרועה אותה צבייה כבר על הצד והכלבים נעים סביבה מצד לצד ממאבק חסר תכלית היא חֲדֵלָה ד ממאבק חסר תכלית היא חֲדֵלָה. אז נאבקתי לבתר את הבשר להעמיס על הכתף כל שנוסר לחתיכות קטנות. וסעודה דלה הותרתי לכלבים, בטרם אפלה תרד עלינו, כי בלילה נאסר לשהות בחורש הקדוש, זועף וסר האל על כל מי שחורג מהגבלה. ושיירה של ציידים עושה דרכה אל ההיכל, בפינו צהלות שריקה לקראת עוד ערב אפייני לאצולה לסעודת בשר צבייה; ולקרקע שפכנו יין עד שכל הכוס ריקה נסכתי נסך לדיאנה האלה. ה נסכתי נסך לדיאנה האלה וביקשתיה כי תיטיב עמי היום ובתוכי לבי טהור, ללא מתום באותו בוקר, טרם אור היום עלה אמרתי: אעביר זמני בבטלה על עיסתו יעיד בדין רק הנחתום לניצחון הורֶה, הכישלון יתום וכוח הסליחה בפז לא יסולא... בתמימותי תעיתי בין עצי העד וכל נימי נפשי בכו, גופי רעד למול היופי הנולד מן הקרקע וכל יובל שנים בגזע מתועד. ושתי עיניי המופתעות ראו כיצד האדמה בסתר פתע פיהקה. ו האדמה בסתר פתע פיהקה ומעיין סגלגל נובע לפתחה של מערה, בין העלים רשרוש אִבְחָה שָבַה לבִּי אותו מקום כנשיקה ולא העזתי להפר את השתיקה בלאט קרבתי לפכפוך מי הבריכה ובכפי אספתי מים; אנחה חמקה מפי בטועמי מיי מתיקה. וכבר השמש מאירה מן המרום ורוח חמימה נושבת מדרום אל צל המערה נכנסתי בשקיקה מה רב חשקי כעת את סנדלי לפרום להשתרע על הסלע הערום מי פה הותיר חץ מעופרת יצוקה? ז מי פה הותיר חץ מעופרת יצוקה? ושתי עיניי לאפלה עוד מסתגלות מבולבלות, מהמְערה בוקעים קולות הכתובת על הקיר הייתה כבר חקוקה אני מציץ מאחורי המזרקה הו המראה הנהדר, אין לגלות לנפש חי את שראיתי; בתולות רוחצות את גוף דיאנה בלטיפה רכה נימפות יפות נעות כמו מרחפות לפתע בתנועה חדה מצטופפות לבי הולם בתוך חזי בבהלה "מי שם צופה בנו?" בגדיה הן אוספות מן הרצפה מהר, עיניי מצטעפות מי שיציץ וייתפש, לו יבולע ח מי שיציץ וייתפש, לו יבולע דיאנה חשה אל חִצייה אך לשווא הם מונחים הרחק ממנה, ועכשיו היא נעמדת וקוראת לי בקולה: "ובכן ראית את דיאנה, בן עוולה, כפי שלא ראה אדם; כבודי יושב ומארה מעל ראשך כעת, עכשיו..." ובמשב מקפיא הטילה בי קללה ראשי סחרחר, שרירי צבוטים, גבי כואב "הלא תדעי, נפלה טעות, איני רהֵב!" ברחתי בריצה מחוץ למערה וברוצי קולה רודף כמו זאב ואף חודר לתוך נפשי, גופי סובב היא על ראשי הטיחה זעם ועֶברה ט היא על ראשי הטיחה זעם ועֶברה המעיין שוב מקבלני בצנעה אני כורע שוב לשתות, מביט קמעה בבואתי נשקפת כתמונה זרה בבהלה אני נסוג, שַב חזרה לראות שנית, לא מאמין, מראה זוועה! מתוך מצחי צמחו... לא המראָה מטעה! קרני צבייה עוטרים ראשי רוב הדרה אסור לירוק אל הבאר המחייה! אֵלי רחם! אני נראה כמו חיה! כיצד אוכל לשוב הביתה חזרה? אולי אמתין עד תתפוגג האשליה עד אתעורר מחלומי, זוהי בדיה כך לא אוכל לשוב הביתה חזרה! י כך לא אוכל לשוב הביתה חזרה! אני קרב בזהירות אל החומות ואת עצמי לא מסוגל עוד לרמות רעי חוזרים מיום מוצלח של דהרה אחר צבייה, ולא השאירו לה בררה את גופתה הם סוחבים, תלויה על מוט אני מביט בה בעיניים אדומות ובנפשי שוב מתחוללת סערה לא, לא אוכל, אני חוזר על עקבותיי ולשוני לוקקת שטף דמעותיי בתוך גופי הומה נפשי המעונה אני מביט אל השמים – אי מתי תמחל לי האלה על כל עוונותיי הלילה אירדם לאור הלבנה. יא הלילה אירדם לאור הלבנה. אך לא עצמתי עין, רגע מנוחה כלל לא היה לי, התחננתי לסליחה היום עולה אולם דבר לא השתנה על לשוני הטעם מר כלענה רגלי מלאו בסימני הנשיכה אותם נשכתי אמש בחמה שפוכה להעירני מסיוט בלי תקנה אני רוצה לצעוק אך קול לא אנושי יוצא מפי ומערער שפיות נפשי קולי נשמע כנהמה או נעירה אני רועד, פורץ בבכי חרישי "דיאנה אנה את מראה הצבי גרשי" מן השיחים נשמעת נביחה מרה... יב מן השיחים נשמעת נביחה מרה... כלבי הקט הופיע פתע מן הכר אני רוצה לשרוק, הניסיון עקר הוא מגרגר בקול נמוך ללא פשרה אני מתחיל בנסיגה הזהירה הוא מגרגר, מתרה בי מבטו הקר אני רוצה להראות יותר מוכר הוא מגרגר ומתקרב אל הזירה אני מרכין ראשי מביט לתוך עיניו הוא משלח את ראשו הזהבהב אני חושב שזה אבוד ואין ברירה עלי לנוס בטרם יהפוך נלהב "הב" הוא נבח, מן השיחים ענה לו "הב" וכל כלבי הופיעו מטילים מורא... יג וכל כלבי הופיעו מטילים מורא בעיניהם אני צבייה כה נגישה אני אחד והם סביבי כבר חמישה כעת מבין אני את גודל הצרה לבי פועם, פתאום נשימתי קצרה מן השיחים אני שומע לחישה צייד מחליף סימן, באצבע נקישה בעיניהם אני הפכתי מטרה אל תוך היער אני רץ, רגלי קלות משתוללות, אל הגבעות מעפילות הציידים שורקים, הטבע השתנה כל הכלבים אצים רצים דולקים עד כלות עוד לא עייפו וכבר רגליי מיובלות כשיתפשוני לא תהא לי חנינה יד כשיתפשוני לא תהא לי חנינה. רעי אומרים: "לו רק יכול היה לראות אלקאיון את כלביו, עליו להתגאות על שאילפם וכל צבייה, גזר דינה" אני מותש וכבר עומד להיכנע משיב מבט ושתי עיניי כבר מזהות קיצי קרב וזהו קץ של בלהות אחד מהם נשך, איני שומר טינה... והאחר מצד שני, שיניו קורעות את עור גבי, ועוד אחד עיניו קרועות אני בוכה אולם קולי הוא יללה קוברים שיניים, וקורעים לחתיכות פצעי מיתה, שלא ניתן עוד לאחות בבשר הצבי כּלְבּי הצייד בלי חֵמְלָה טו בבשר הצבי כלבי הצייד בלי חמלה חלקת הקבר תישאר לעד ריקה אז שילחתים אחר צבייה חמקמקה ממאבק חסר תכלית היא חֲדֵלָה נסכתי נסך לדיאנה האלה האדמה בסתר פתע פיהקה מי פה הותיר חץ מעופרת יצוקה?. מי שיציץ וייתפש, לו יבולע היא על ראשי הטיחה זעם ועֶברה כך לא אוכל לשוב הביתה חזרה! הלילה אירדם לאור הלבנה. מן השיחים נשמעת נביחה מרה וכל כלבי הופיעו מטילים מורא כשיתפשוני לא תהא לי חנינה.