רוח מתנשפת בעורפי כמדבר סהרורי בליל קיץ שוטפת את כולי במן חוט דקיק של מגע ירח. קרירה,אוהבת. עוצמת עיני. עיני המדמות לחוש את אותה זהרורית של קור, בין שפתי. פוסעת, פוסעת, כמעט ללא תחושה בכפות רגלי מרוב תהייה, מרוב אובך בראותי, מרוב פכפוכים השבים והולכים במן מרוץ מטורף שכזה, אל תוך חיי. הו. מדבר ליל קיץ. הו. טפטוף נוגה ברגעי דמדומים. בנפש ערטילאית המצפה לרגע העליה. לזמן האמת שבה, המצטנף ריגושים רגושים בחלקי גופה. צפופים. דוממים. חלקים.שקופים מעט, פוחדים לצאת אל אור היום, אל ראי החיים. סביב דממה. דממה פועה כרוח סועה מסער. רוגשת אל מול שאילת הלב, אל מול תום שקיפות הטוהר. והנה, מגע זרם מתעד לפגוע מסובב אותה אל שהיתה - - ורק פיסת חיים מחייכת מול דמותה. שולחת זרמים זרמים של חום, נמסים במעטה גופה, נמסים, אט אט חודרים, ונעלמים. שולח זרוע לופתת בעדנה את רוך פניה. את אור קמוריה. משלחת זהוריות לבנות אל על. מקרב גווה המקומר קלות, בתוך מדבר חיים,אל זרועותיו, כמעיין משתלח, רוגע, חודר אל תוך ניבי הרוח. עיניה לחות, עטות על חומת התקווה, סוערת, הדוקה במכאובים, נסתרת אל מול פניו. חלפו להם שעות הצער. הגיעו שנות חיים.