במרוצת המים של זרם הגולף במצוקה חרדה מתמשכת בלי קץ אני מהרהר בעוצמת החיים גל גואה אל החוף מתנפץ יהא זה אך רגע ולו דק מן הדק של שפיות טהורה שנשחק לאבק, שנטחן, שנידק (והדוד מהרהר ומהמהם ומפמפם מכיסו שולה טבק, מקטרתו לפטם ואומר בקול זך, קול צלול ועמוק "הס!" וישא את קולו - וישתוק.) השמש אורהּ מפיזה מבלי דעת מפזרת חומהּ מענן לשמיים אני חולם על ארוחה מפוארת עם בשר צלוי וכוסית "לחיים" יהי זה החלום נאדר ונשגב וחסר משמעות כנשלו של חגב. (והדוד מגרגר, מלקלק ומלמלם במרק תוחב כף, את עצמו לפטם ואומר בקול זך, פיו מלא במרק "הס!" וימלא את גרונו – ושתק) ברגע כמיההּ ונוגות מרגשת מהולה בבת-שחוק ליצנית מעיקה אני כותב בקלות עפרון חרוזים שנובעים כמתוך מזרקה יהא זה השיר לגלעד זכרון לשירים שאינם עד לדור אחרון (והדוד מנמנם, מחרחר ומנחרר ומתוך שנתו ממלמל ומדבר ואומר בקול רם, קול צלול וחזק "כמה טעים היה המרק!"...)