אוהבת את ההרגשה, כשיושבת בכיוון שנגדי לתנועה בחוץ. במקום להתנגש במראות שבחלון, אני פשוט מתרחקת מהם. מהאורות שמרצדים עוד יותר כשאני מסירה את המשקפיים. נהנת מהתחושה הנעימה של התזוזה החלקה של הרכבת, מחליקה מהר כל כך מתחנה לתחנה והאישה שיושבת מולי בצד השני של המעבר נראת כשותפה להרגשתי. נשענת אחורה בשלוה,מחייכת לעצמה [,לי?] אך פתאום בהולה היא קמה עם חפציה, שוכחת לחייך אלי לשלום ונעלמת בדלת הקרון. בחור נחמד תפס את מקומה. משום מה נדמה שברכבת אנשים הופכים נינוחים יותר. אתה יושב במנוחה, נשען אחורה על מושבים מרופדים, אתה שומע מוסיקה, קורא עיתון, ספר או סתם בוחר בחוסר עשייה מוחלט [כחביב עליי] ו..היעד שלך מתקרב אליך [כך זה נדמה] במקום שאתה תתקרב איליו! אני תוהה במה זה שונה בעצם מאוטובוס? כנראה שזה בשקט הזה המופלא. במיוחד ברכבת לילה דרומית חצי ריקה. ואז כשנפתחת הדלת באחת מהתחנות בדרך, פתאום שומעים את הקולות של העולם הזה בחוץ.עולם שעד לפני רגע שכחת מן קיומו. וזה נעים, מזכיר לי צלילה, את השקט של המים או יותר נכון את הקולות העמומים שאתה שומע מתחת למים, כשאתה אוגר בתוך ראותיך נשימה ארוכה של אויר והליטוף הקריר של המים עוטף אותך וכך אתה מרגיש שאתה מרחף לך באיזה סרט בדיוני מוזר. ואז, אתה עולה למעלה לנשום וזאת בעצם הדלת של הרכבת שנפתחת אלו אותם קולות, של העולם בחוץ שמעיר אותך ומפליא אותך כל כך בעצם קיומו . דלת נפתחת, עכשיו אני זאת שפתאום בהולה לרדת.