"במותם ציוו לנו את החיים" במותו ציווה לך לחיות, לצחוק, להמשיך. אבל אתם לא מכירים אותו כפי שהכרתי אותו אני. מעולם לא ידע, לא רצה לצוות על אחרים. כולנו בני אותו גיל, הסביר לי כשהפך למפקד,ובכל זאת מצפים ממני לשדר עליונות, להגיד לאחרים מה לעשות, זה מגוחך! את מבינה? הבנתי. כמובן שהבנתי. מרגע שהתגייס לא פסקו הדילמות, המחשבות, התיסכולים המשברים. כזה היה, ותמיד הייתי שם, או לפחות בצד השני של הטלפון, כדי לשמוע מרחוק ולהרגע לכמה דקות. ב"ה, הוא בסדר. והנה עבר עוד יום מהשירות. כל טלפון כזה היה כמו לקחת נשימה עמוקה. תמיד סיפרו לי שהצבא מחשל. מעולם לא חשבתי שהכוונה לאלו המתגעגעים בבית. חודשיים לפני השיחרור, הספירה לאחור כבר החלה מזמן, ואיתה התוכניות הגדולות. היתה באוויר תחושה של: זהו, נגמר סופסופ, אפשר לחזור ולהרדם בלילות בלי תסריטי אימה. לא יודעת איך הרשיתי לעצמי. ג'נין, בסה"כ שבוע, אל תדאגי לי, מבטיח להזהר. אה, וכמובן שאסור לך לספר לאמא- היא תשתגע מדאגה. אותה אמא שעשתה איתי הסכם עוד בתחילת השירות שאספר לה הכל כי חוסר ידיעה גרוע מידיעת חדשות רעות, והרי ברור שלך הוא מספר. אז שתקתי. שתקתי באותו ערב, ושתקתי במהלך כל אותו שבוע בו לא הפסיקו להגיע אנשים ולומר כמה היה בחור טוב. כאילו שאני לא יודעת. היו הספדים, היו חיילים אדומי עיניים, היה אח קטן ואבוד. היתה אמא, שהפעם השניה לא היתה לה קלה יותר. רק שהוא היה בצנחנים ואחיו בגבעתי. היו עיתונאים, פוליטיקאים, שכנים, חברים ושני חתולים. ורק אני לא הייתי. חייכתי, לחצתי יד, הנהנתי, לקחתי את כוס המים המוגשת, אבל לא הייתי. ועכשיו, אני מנסה לאסוף את הזכרונות, הגעגועים, החוסר העצום הזה, ולהרכיב משהו חדש. הרי הבטחת שתהיה איתי תמיד, ואיתך יחד מעולם לא פחדתי מכלום. אז בוא, אהוב שלי, מתחילים חיים חדשים. כך ציווית, לא?...