היא הייתה כל כך יפה, כל כך תמימה.. רק בת שמונה וכבר עם כנפיים. היא עמדה, ניצבת בפתח הכניסה לגן עדן, מעבירה את כרטיס הכניסה ומחכה לאישור. עכשיו, כשהיא מריצה את הכל בראש שלה, היא נזכרת באיש המוזר עם הכנפיים והמצנפת שפגשה בחדר המוביל לכאן.. אבל רגע.. מתי זה היה? לפני כמה שעות? לפני כמה ימים? אולי ממש עכשיו? היא לא ידעה. לא הייתה שום תחושת זמן במקום הזה. תמונות רצו בראשה, אירועים, קולות, בכי, צעקות ו... שקט. בסוף תמיד היה שקט. היא ניסתה לסדר אותם לפי סדר הגיוני, היא רצתה לזכור, היא רצתה להבין.. אך ללא הועיל. לפתע, נשמע צפצוף עדין והשער נפתח. אם לומר את האמת, זה היה יותר מעין "בור בשמים" שנפתח מיד לאחר הצפצוף המוזר. ובקע ממנו קול. והוא קרא לה. הוא קרא לה והיא, הלכה אחריו. כמו הייתה מהופנטת למשמע דבריו, כמו הייתה חייל בצבא שלו. היא נכנסה לתוך הבור בצעדים איטיים ולפתע, פשט חיוך על פניה . עיניה הוארו כמי שרואה נס מתרחש ממש מולו. ואכן היה המראה שמולה יוצא דופן ללא ספק. מאות, אולי אלפי מלאכים לבנים, טהורים וצחים קישטו את האולם המואר, שולחנות ארוכים ניצבו לאורכו ולידם כיסאות תכולים. היא עמדה נפעמת, התפעלה מהיופי , מההדר , מהטוהר הזה הכל כך לא אופייני למקום שממנו באה. המקום שממנו באה... איפה הוא עכשיו? תהתה. אך לא היה הרבה זמן לתהיות ומחשבות. כח בלתי מוסבר דחף אותה פנימה אל תוך האולם הגדול, ובעוד היא חולפת ליד השולחנות העמוסים כל טוב, בחנה את פניהם של היושבים. לפתע הבחינה במשהו מוזר- ככל שהתקרבה למלאך מסוים כך הלכו והיטשטשו פניו. כמו כן שמה לב לעובדה שרמת הצלילות בה היא רואה את פני המלאכים משתנה כל הזמן. היו מלאכים שהיה ניתן להבחין באישוניהם, והיו כאלה שבקושי אפשר לדעת מתי נגמר הראש ומתחבר לצוואר. מדוע זאת? חשבה לעצמה. אך לא היה איש שיענה על שאלותיה, לא היה לה רע, חבר או ידיד במקום המרוחק והמוזר הזה. אף אחד להיוועץ בו ואף אחד לחלוק עמו. האולם היה הומה אומנם, אך נדמה היה כאילו איש לא פצה פיו שעה שהתהלכה באיטיות לאורך החדר. שוב השקט הזה, למה הוא לא עוזב אותה לנפשה? היא מצאה מקום פנוי ליד אחד השולחנות והתיישבה. בין רגע הופנו כל המבטים אליה, בוחנים אותה, סוקרים אותה מקרוב ומרחוק, מכל הזוויות ומכל הצדדים. כאילו חיפשו משהו, אות או סימן מסוים. היו שם כאלה מטושטשים יותר, מטושטשים פחות, והיא רצתה לשאול אותם, מה פשר הדבר ? מה הם מחפשים? למה הם כאן? למה היא כאן? כל כך הרבה שאלות, אך כשפתחה פיה כאילו נעלמו המילים. היא ניסתה, התאמצה בכל כוחה להוציא הגה, צליל , משהו! אך דבר לא הצליחה לומר, רק שתיקה. מאחורי ראשה נדמה היה לה ששמעה מישהו לוחש. היא הסתובבה במהירות- לא היה שם אף אחד. לאט לאט התגברה הלחישה עד שהפכה לזמזום מעצבן וקולני. היא אטמה את אוזניה וישבה מכורבלת על הכסא, שקועה בעולמה שלה, רק היא והזמזום הזה שסירב להפסיק. הזמזום התגבר ונחלש, כמו הייתה לו אישיות משלו, הוא הדבר היחיד שיכלה לשמוע והאחרון שרצתה להקשיב לו. לאחר פרק זמן שנדמה היה כארוך במיוחד, פסק לפתע הזמזום ונשמעה שוב לחישה, הפעם המילים היו ברורות. "את ישנה חמודה" אמר הקול. היא רצתה לפצות פיה ולומר- אני רוצה לקום! אני רוצה לצאת מהשקט הזה! אך , קולה אכזב בשנית. "את כבר לא תקומי, חלומות פז ילדונת" אמר הקול וכמעט נעלם.. "רגע!" רצתה הילדה לצעוק. "למה הם מטושטשים? מה קורה להם? מה יקרה לי?" שאלה אותו כאילו דרך מחשבותיה. והקול , שכנראה הבין, ענה: "הם ישנים ילדונת, שקועים בשינה עמוקה , הם מטושטשים, גם את תהיי. עם חלוף הזמן, קטנה, הפצעים מגלידים, הזמן יעשה את שלו" הילדה לא הבינה לעומק את תשובתו של הקול המסתורי,מה שכן, הבינה שדרך התקשורת המקובלת כאן , ככל הנראה היא דרך המחשבה, ללא מילים, דרך השקט והדממה. "למה? מה קרה להם? "שאלה אותו בראשה. "הם נשכחו ילדה, הזמן הוא התרופה הטובה ביותר. יום אחד, גם את תישכחי."