אני לא יודעת. פתאום, בדרך לספריה במכללה, במדרגות היורדות אל השביל המרוצף, כך, פתאום, התפרצה אלי, במהירות, כאילו שאני לא אשים לב,ואחרי חלקיק שניה, ברחה לה. ואני נשארתי עם עצמי. חושבת. נעצרתי במקום, בין המדרגה השלישית לרביעית, האפורה, מביטה קדימה, במבט מהורהר קשות. 'קשה לי כ"כ, ואני לא נהנת פה בכלל' למרות שכמעט חלפה לה שנה. 'תמיד היו לי חלומות, לטוס. לנסוע. לשיר, לשחק, לרקוד, לנשום את העולם אל תוכי. ללכת אל מקומות שבחיים לא הייתי. ריגושים, חיים מלאים, ולא..' לא. אחרי שנה לימודים-כך, פתאום, לעזוב? לא. אחרי השקעה כה רבה, אחרי עשרות שקלים שגרדתי מהאין... לא. לא כן אני רוצה. אני חייבת. לעזוב הכל. לא להרים ידיים, רק ללכת, לכמה זמן, לפרוח. לבלוע את העולם אל תוכי. להסניף אותו, טוב טוב אל התוך. האאאאאאאאאאא... איזה יופי. אבל ויש אבל גדול. למה להרוס חיים בנויים, חיים טובים, ט-ו-ב-י-ם ט--וווווווווווו--בבבבב--------ייייי--םםםם!!!!! לעזאזל!!!! טובים אמרתי!!!!! אתם לא שומעים? ואני כאן, בוכה.