היא לא שמעה את חברותיה, ולא את אביה, ולא את אימה. היא היתה חרשת. רינת. שצמחה עד לגובה מטר ושמונים, נאה, אבל חרשת. אף אחד לא אהב אותה, חשבו שהיא לא מבינה דבר. אך היא הבינה הכל. וזה פגע בה. כחודים של תיל, כמכת ראש של פירדה. כחרב חדה הננעצת. ישר בלב פנימה. אך היא שמרה זאת, ואף אחד לא ידע. ולאף אחד לא היה אכפת. עד שיום אחד, עיוור הגיע לעיר, והוא דיבר אל האדם הראשון שפגש, רינת. חשב שהיא מבינה, והיא הבינה. והוא הציל אותה מייאוש, מאבדון. והוא אהב אותה. והיא אותו. והם ילדו ילדים מאושרים ובריאים. ילדים של עיוור וחרשת. ילדים יפים, ולא עיוורים, ולא חרשים, מושלמים. כמו ההורים שלהם. כמעט.