ולמי אני אסביר? כשמילאתי היום את מכונת הכביסה, בפעם המי יודע כמה כרסי בין שיניי מכתיבה לי קצב איטי של התכופפויות מדודות זכרתי את סיר הבשר שהיה לי ארמון שיש וכסף לעשות ככל העולה על רוחי ועלה על רוחי המון. הייתי אחת שידעה היטב מה לעשות עם הממון בעיקר להפוך את החיים לקלים, למלא אותם בבילויים וטיולים להשאיר את המלאכות הטכניות לצוות העובדים ובעצמי להשקיע את הזמן והמרץ בעיקר בילדים היתה לי מכונית גדולה, ונהג והכביסה היתה יוצאת מביתי בבוקר, וחוזרת לעת ערב מקופלת ומגוהצת למשעי היום אני העוזרת, והמבשלת, והנהג, והגנן. ועוד מעט אפעיל את המכונה ואסדר את הבית שגודלו קטן יותר מגודל הטרסה עטויית הצמחיה שהיתה לי שם ומיטות לסדר יש בו עכשיו, כפול ממה שהיה אז... אעבור חדר אחר חדר, אם יהיה לי כוח ובתקווה שעד הצהריים עוד אספיק משהו לבשל. ולמי אני אסביר, שבסולם האושר הימים האחרים הגיעו אולי לשליש מהמקום בו אני נמצאת עכשיו? למי אני אסביר, שבבוקר קסום, כשראשי על כתפך הרחבה, אני אומרת לך כמה אני מאושרת (אפילו שבבנק יתרת חובה) ואף שמחמת הצפיפות, אפילו בחדרנו אנחנו לא לבד ומשתדלים להיות בשקט, כי יש לידנו עוד אחד... ובכל זאת, ברגעים כאלה אני מרגישה בגן עדן (ועוד הצצה חטופה לפנים היפות והזעירות שבמיטה הסמוכה, מזכירה לי להגיד מודה אני עם כל הכוונה...) ואולי לא צריך להסביר. בשקט בשקט לשמור על האושר הזה שאיש לא ישים לב כמו זוכה המיליונים ששם מסיכה על פניו נגד סקרנים, טורדנים, ועין רעה... אני אהיה כמו הזוכה הזה, שמספר על האושר רק לאלוהיו.