בס"ד "שוב את שותקת. כתפייך מכווצת. לא נותנת לקרוב". "אנא. לך. רוצה לבד. רק אני. רק". "את לא כאן, אני רואה את רחוקה. כבר כמה זמן שאת בורחת". "אני מצטערת, יודעת שפוגעת אך לא יכולה". "אבל למה. פעם פתחת לפני הכל, לקרוא בך נתנת לי, והיום- צליל חלול, כשמנסה את מתכנסת, כל מה שנותר ממך הוא זר קוצים, זר קוצים למתקרב". "הקוצים האלה, לא יכולה אחרת. בדמעות אני מנסה, בכאב. רוצה לשרוף אותם אך הם צומחים, כל גופי קוצים ובתוכי- פצע גדול". "היה לנו טוב לפני. ידענו לתת ולקחת ועכשיו- את הכאב בך אני רואה, את הריחוק. כשאת יושבת עם כולם אני רואה, לא כאן. ללבן שבעיניים את צוללת, לפחות הניחי לי לטבוע איתך". "משהו עצוב בתוכי, משהו כואב- ואני לא מבינה. כשלבד מרגישה את זה- הקוץ החד שפוצע וחותך. לא רוצה לשתף, לא רוצה להכאיב. זה עצוב לחייך". "אני יודע. כשאת צוחקת אני שומע את הבכי ששותק, איך הוא נמהל ונגוז בפנים. את השמחה בחיי אתן למען נגיעה אחת בשתיקה. איך את מתקפלת, נעלמת". "השברים בי, הם חותכים מדי. לא מצליחה לאסוף אותם. רסיסים של תוגה, לא מצליחה". "הניחי לי ואאסוף אותם למענך. על ברכיי אכרע, אושיט לך רסיס לרסיס, את תראי, עוד תוכלי לחייך". "אנא. לך". "רק אל תעשי זאת. זה הכי כואב. איך שאת מסיבה ראשך, נסוגה לשתיקה, מקפלת נפשך במילים של סיום. לא, לא אנטוש. אחרייך אלך, לשתיקות, לדמעות, לדממה". "תמיד היית כזה. נאמן. לפעמים צריך גם לברוח". "רק תפתחי לפני את השתיקה שלך. הניחי לי לרעוד איתך, הניחי לי לכאוב. נחמה אביא לך בכפיי. בסוף עוד נשב ונצחק". "לא. לצחוק לא אוכל, בפנים עצוב. כואב, כואב לחייך". "בבקשה---". "מנסה לאסוף את עצמי אך חלשה, ידיי שמוטות, חוורות. מרוב עצב לפעמים פורצת בצחוק, כי לא מבינה, לא יכולה. רוצה רק להתקפל בפנים ולבכות, לפעמים רק לשתוק". "הברק הזה בעיניים שלך הוא ברק של לבד, אני קורא. את שבורה מבפנים, רוצה לחשוף אך פוחדת, פוחדת להרגיש". "לפעמים. לפעמים. לא יודעת. קשה לתפור לזה מילים". "את עושה את זה שוב, שולחת קוצים ונפרדת. אל תותירי אותי כאן. הניחי לי לקרוב". "לפעמים רוצה לתת את כולי, בלי עכבות, בלי ספיקות, לתת את כל כולי שבפנים, רוצה אדם שיבין, לכתוב את הבפנים שלי ולהגיש לו. דם אגיש לו, דמעות, את כל הכיעור בלי ניסיון לייפות. רוצה להיחשף, שיידע. אך מראש להתנות- ברגע שאומר את מילתי האחרונה נאמר שלום. פרידה אמיתי בלי לחפור בהריסות-תוכי, בלי לחפש שברים לחיבור. רק לתת את כולי וללכת". "אני כאן. אקשיב לך, אבין. אני מוכן לספוג ממך מוות". "לא. לא אתה, אי אפשר". "אל תפרדי. אמות. אמות אם תלכי". "לא. צריכה מישהו אמיתי, צריכה ממשות. אתה רק דמיון, קול בראשי. אתה הזיה. הזיה". "אנא...". "לך. אני נסגרת שנית. אין טעם בדמיון, אין טעם באשליה. אין". היא הסבה ראשה. מתכחשת לעיניים דומעות המפצירות בה בשתיקה. בלי להביט היא ראתה- גופו הולך ונמוג, מתמוסס אט אט, מתפרק לרסיסים בליבה. היא פכרה ידיים בחיקה. שוב. לבד.