בחמישי במאי המלך מת. הוא גסס במשך חודש שלם, הובאו אליו מיטב רופאי הממלכה ורופאים מחוץ לממלכה, אבל אף אחד לא ידע איך לטפל במלך. אף אחד לא הצליח לאבחן את המחלה, חוץ מרופא אחד שהגיע מברזיל בדיוק שבוע לפני מותו של המלך. הרופא בדק את הגרון של המלך, מה שעשו רופאים אחרים לפניו, אך בעקבות כך המלך השתעל, כמעט נחנק, ותוך כדי שיעול נוסף הוא פלט רסטות שחורות. הרופא הברזילאי מייד איבחן את המחלה, אך זה היה מאוחר מדי, מה גם שלמחלה - צפדת הרסטות, אין מרפא, לפחות לא רשום. יש שטוענים שבאזורים נידחים באמזונס נמצאת התרופה, אבל אף מחקר מדעי לא אישר את הטענות הללו. צפדת הרסטות מאופיינת בכך שלנשמה של החולה נטפלים חיידקים, שתחת עין מיקרוסקופית נראים כמו סוסוני ים. החיידקים האלה מתחילים לעשות רסטות שחורות מהנשמה. כמו כן צבע הדם משתנה ונהיה כהה יותר ויותר ובשלבים מאוחרים, ממש לפני המוות, זורם בעורקים דם שחור והנשמה כבר לא נשמה, היא יותר מזכירה את הראש של בוב מרלי. המלך כנראה חטף את המחלה כששהה בברזיל בזמן הקרנבל. המחלה נדירה מאד, אין יותר מדי מקרים שמישהו יודע עליהם, יודעים שמקורה בברזיל, אולי באזור האמזונס. אף מומחה לא יודע ממה נדבקים ואיך, מאיפה מגיעים סוסוני הים לנשמה ולמה הם עושים ממנה רסטות. אם היו תשובות לכל השאלות האלה אז המלך היה עדיין חי, בריא ושלם, כמעט שלם. למלך חסרה הזרת ברגל ימין, הוא איבד אותה במהלך קרב מול דרקון ענק ונורא, בדרך להציל נסיכה כלואה שלימים תהייה אישתו, המלכה. כשהיה בן תשע עשרה, המלך, שהיה אז אביר צעיר, אמיץ ונועז, החליט שהוא מוכן לצאת לדרך. הדרך שכל אביר שמכבד את עצמו הולך בה- להתחיל להלחם בדרקונים ולהציל נסיכות. ההתחלה לא הייתה קלה, להלחם בדרקון זה לא דבר של מה בכך, זה לא פשוט בכלל. בפעמים הראשונות כשהסתובב לבדו ושמע משק כנפיים אדיר, היה נבהל וכשהיה רואה את הדרקון עף מעליו בשמיים הוא חיפש מקום מסתור. הוא אמנם היה אמיץ, אבל את זה אומרים על כל האבירים וכל אביר בעולם, בפעם הראשונה שהוא נפגש עם דרקון, הוא משתדל שהדרקון לא יראה או יריח אותו (יש לדרקונים חוש ריח מצויין) ובקיצור- האביר דוחה את המפגש לפעם אחרת ומבטיח לעצמו שבפעם הבאה הוא יהיה מוכן, הו כן, בפעם הבאה. המפגש האמיתי הראשון של האביר עם דרקון, הפעם הראשונה בה נלחם עם דרקון, הייתה גם הפעם האחרונה. האביר נלחם פעם אחת ויחידה עם דרקון (אף על פי שרצים עליו סיפורים שקטל עשרות דרקונים), בפעם הזו הוא הציל את הנסיכה ואיבד את הזרת ברגל ימין. לאביר לא היה סוס, להרבה אבירים אין סוס וגם לא נושא כלים. האבירים תמיד הולכים לבד להלחם בדרקון, לא בגלל שהם אמיצים, אלא בגלל שאם היה איתם עוד מישהו ורואה איך הם משקשקים ופוחדים, השמועות לגבי אומץ הלב של האבירים היו עפות וכולם היו יודעים שהם לא כאלה אמיצים. לאביר לא היה סוס מהסיבה הפשוטה שהוא לא ידע לרכב על סוס. באותו יום מדובר, יום הנצחון הגדול, האביר היה תשוש, הוא הסתובב בדרכים הרבה זמן, כלוא בתוך השריון הכבד, רעב לאוכל של אימא, עייף מחוסר שינה ומסריח מזיעה. האביר הגיע לשפת נהר רחב שזרם לאיטו והחליט לעצור לנוח. רגליו כאבו והוא, בפעם הראשונה מאז יצא לדרך, חלץ את נעליו. כפות רגליו היו מסריחות וכואבות, משופשפות ומלאות יבלות. הוא עיסה את כפות רגליו וכל הזמן הסתכל לצדדים, בודק שלא יגיח איזה דרקון פתאום. האביר היה עייף ונלחם לשמור את עיניו פקוחות, ברגע שהוא עצם את עיניו לחצי שנייה - זה קרה. מהעבר השני של הנהר הופיע דרקון, לא סתם דרקון- אלא דרקון ענק, עצום, ולידו עומדת בקושי נערה מפוחדת, רגליה וידיה קשורות. היא הייתה נסיכה. הדרקון חטף אותה לפני כשעה מהארמון של אביה בזמן שהיא הסתובבה לה בחצר מחפשת מקלות של ארטיק לאוסף הפרטי שלה. הדרקון הענק היה כבר זקן מאד, הוא כבר לא היה אנרגטי ומלא מרץ כמו פעם, הלב שלו לא נתן לו. לפני שנתיים הוא ביקר אצל רופא שיעץ לו להפסיק עם החטיפות כי הלב שלו כבר חלש וגם אובחן אצלו רישרוש בלב. הדרקון לא שמע בעצת הרופא, אבל הלב שלו באמת נחלש. הוא היה זקוק להפסקות רבות במהלך החטיפות והיום החליט לעצור ליד הנהר, אותו נהר שמעברו השני יושב, מנמנם, אביר יחף. האביר זינק ממקומו למראה הדרקון (ונשבע לעצמו שהוא לא נרדם, רק עצם לחצי שנייה את העיניים), הוא נעמד על רגליו היחפות, שלף את חרבו והסתכל לדרקון בעיניים. לא הרבה אבירים מסוגלים להסתכל לדרקון בעיניים כי תמיד יוצא להלחם בדרקון בצהריים, מתי שיש שמש חזקה והדרקון תמיד עומד בצד של השמש וככה האביר תמיד מסתנוור ומשקפי שמש לא היו אז, אלא הומצאו עשרים ושבע שנה מאוחר יותר. השעה הייתה כבר כמעט שבע בערב, השמש לא חזקה וככה מצא את עצמו האביר עומד מול דרקון ענק בשעה לא סבירה. שניהם, האביר והדרקון היו עייפים, האחד כאבו לו הרגליים והשני חש דקירות בלב. אם היו שואלים אותם, שניהם היו דוחים את הקרב ליום אחר, אבל אף אחד לא שאל אותם וחוץ מזה הצרחות של הנסיכה עלו לשניהם על העצבים. האביר היחף החל לחצות את הנהר, הדרקון עמד וחייך והנסיכה צורחת. לפתע קפץ האביר בבהלה מהמים, הוא ננשך על ידי דג פירנאה. הנהר שרץ דגי פירנאה. בגלל שקפץ ובגלל השיניים החדות והלסת החזקה של אותו דג - הזרת הימנית של האביר נשארה בפה של הפירנאה. הנסיכה רק צרחה חזק יותר למראה האביר המבוהל ואילו הדרקון צחק צחוק קצר, השתתק, השתעל, שם יד על החזה בצד שמאל ונפל בקול גדול ארצה. הדרקון חטף התקף לב. האביר איבד את הזרת אך לא את העשתונות וכך, הוא נעל במהירות את נעליו, חצה את הנהר והתקדם אל הנסיכה (שלא הפסיקה לצרוח) ואל הדרקון המת שמוטל על הקרקע. ככל שהאביר התקרב יותר הוא ראה שהנסיכה לא נראית כל כך טוב. היא לא נראית כמו שנסיכה צריכה להראות, היא לא נסיכותית, היא לא יפה, היא אפילו מכוערת. בכל זאת האביר התקדם לעברה, הוא לא יכול להשאיר אותה, מכוערת ככל שתהייה, קשורה וצורחת על גדת נהר שורץ פירנאות כשלצידה גופת דרקון ענק, היא בכל זאת נסיכה. האביר שיחרר את הנסיכה וזכה בנשיקה צרפתית עם הלשון. הנשיקה הראשונה בחייו, וזה הגעיל אותו. אחרי ששיחרר אותה הוא ניגש לדרקון וערף את ראשו במכה אדירה עם החרב. האביר ניסה לשכנע את הנסיכה שהייתה להוטה להתחתן איתו, שאין צורך ושהוא רק ילווה אותה חזרה לארמון וימשיך בדרכו (לא על כזאת נסיכה הוא חלם). אבל הנסיכה איימה שאם הם לא יתחתנו היא תספר לכולם איך באמת מת הדרקון ואיך באמת איבד האביר את הזרת ברגל ימין. האביר השתכנע והם התחילו ללכת לכיוון הארמון. כשהגיעו לארמון הם התקבלו בתשואות, על ידי התושבים ומייד נלקחו לבדיקה על ידי צוות משרתים ורופאים שהוזעקו למקום על ידי שר הכספים. האביר והנסיכה התחתנו ועם השנים נהפכו למלך ומלכה ותמיד כשהיה צורך לספר על סיפור ההצלה הנועז, הם היו מחליפים מבטים ומספרים איך המלך, שהיה אז אביר, הציל את המלכה, שהייתה אז נסיכה, מידי דרקון ענק, שהיה אז דרקון ענק ובמהלך אותו קרב אפילו איבד את זרת רגל ימין.