אתה יודע מה אתה רוצה. אתה יודע מה אתה צריך. אתה משיג את זה, זה שלך, יש לך. מה עכשיו? מה? לאן ממשיכים מפה? יש גבול לרצון? הצורך הוא אינסופי? אפילו אחרי שהשגת מה שרצית, מה שהיית צריך, אתה כבר לא רוצה וצריך את זה יותר, אז מה? עכשיו אתה רוצה משהו אחר? אתה זקוק לעוד משהו? הרי יש לך הכל. קיבלת השגת הכל שלך. מה עכשיו? ריקנות. ריק. סוף. זהו? נגמר? לא צריך ולא רוצה יותר כלום? אין לאן לשאוף יותר? אין למעלה, אין קדימה, פה זה הקצה של הקצה של הפירמידה. השפיץ. הטופ. הפסגה. השיא. מהפסגה של ההר אפשר רק לרדת. זה לא מפחיד? להגיע לנקודה שבה זהו, אין יותר למעלה. גורם לך לעצור ולחשוב רגע בדרך  למעלה, בטיפוס המטורף הזה שנמשך ונמשך ושבסופו תגיע לפסגה. אולי תאט? אולי לא כדאי לרצות יותר מדי, כי אז תגיע לנקודה שלא תוכל להמשיך ממנה. כדאי תמיד להשאיר מקום לרצונות ושאיפות כי ברגע שנגמר אז נגמר, למעלה אין בחירה, כשאתה בשיא הגובה אין לך עוד שבילים ללכת בהם, רק שביל אחד, השביל שעלית בו, והוא מוביל למטה. אתה רוצה לרדת? זה רצון ולא בחירה, אתה לא בוחר עכשיו, זו ברירת מחדל.  אתה נשאר למעלה? רוח, קר, אויר דליל. אתה לבד. בטח שלבד, למעלה על השפיץ אין מקום לעוד מישהו. אתה צריך עוד מישהו? רוצה? נניח שיש מקום, בשבילך פינו מקום לעוד מישהו. מישהי. ספציפית. רק תבקש והיא שם לידך על ההר. כל מה שאתה רוצה או צריך אתה מקבל. אז עכשיו שניכם ביחד למעלה, בטח מחובקים כי קר, או שיש סיבה אחרת? שניכם למעלה על הפסגה של ההר מחובקים, אתה רוצה עוד משהו? אתה צריך יותר מזה??