רֹב שלומוֹת וזֵרי אהבה שולחת אני לידידיי בארץ רחוקה. וַאני,ציפור חופשייה מנסה להנות וקשה לי לפרוש כנפי וקשה לי לצאת מהכְּלוּב רצוני העז לצאת למרחבי העולם נמוֹג ואני יושבת בכלוב, כשדלתו פתוחה לרווחה מנסה לברר לעצמי האם לא אשא לפרוש כנף ולדאות אל על בעוד הרוח שורקת באוזני במנגינה נעימה? האם לא אשאף להצטרף ללהקה כולה? אך אני עוֹדני יושבת בתוך כלוב הזהב מנסה לברר לעצמי את משמעות החיים הטופחת על פני בעגמומיות על רצונותי ההפכפכים לצאת מהכלוב וכשסוף סוף ניתן לי את אשר בקשה נפשי- לא אצֵא. לעולם לא אבין את נפתולי החיים וּמִסתוריהם. וַאֵשב בכלובי, וַאֵרדם.