לכבוד שמחת תורה, אבי דגל פלא לי הביא שאפשר בו להפוך את הארון והפרוכת ומצד שני לראות את עשרת הדברות כל אותו הושענא-רבה שאלתי שוב ושוב את אבא נו מתי שבת נכנסת ונלך לבית הכנסת ? (שכחתי ששמחת תורה זה לא שבת, אך לא נורא) ליל החג בבית הכנסת: לא שיחקנו בתופסת, וגם לא במחבואים. נצמדנו רק לאבאים, כדי שלא נפסיד ת'כיף לרכוב להם על הכתף הקפה אחת או שתיים- ואני על הכתפיים, משתולל ומדגדג את חברי, עם קצה הדגל. ופתאום קלטו עיני את הדגל של חגי דגל בו אפשר למשוך את הארון והפרוכת בדיוק כמו בדגלי. אך שלא כמו אצלי- הוא עטור שביבים של כסף: אין כמותו בבית הכנסת! בו ברגע נעצבתי את דגלי כבר לא הנפתי שלא ידעו בבית הכנסת שלי - אין שביבים של כסף. ונגמר לי גם הכיף לרכוב לאבא על כתף! וכשלביתי חזרתי להורי כלום לא סיפרתי כי מה היו אומרים הורי ? שאני פשוט קנאי! רק דמעה אחת נשרה על דגל של שמחת תורה... (מתוך הספר: "לפעמים חגים, לפעמים מועדים" מאת אורי עמירם, הוצאת הגורן)